אפשר גם אחרת לפתור משברים.

מקרה שהסתיים ערב יום הכיפורים

ימי הקורונה הפכו שעת מבחן לקשר הזוגי ולשרידות החיים בתא המשפחתי. החיים הנורמאליים שבהם הילדים שוהים במסגרות חינוכיות, והוריהם משוחררים לעמלם, התנדפו כלא היו,  ואתם כל ההרגלים שסיגלנו לעצמנו לאורך שנים. תופעה מוכרת היא שרבים מאתנו בוחרים להתעלם מהפערים ההולכים ומתרחבים בזוגיות במהלך שנות הנישואין. קל לנהוג כך כשלכל אחד ישנם גם חיים מלאים משל עצמו בצד החיים המשותפים. ימי הקורונה הציבו לכן בכורח מראה באשר לטיבה של הזוגיות והמשפחתיות. רבים מצאו את עצמם לפתע חנוקים בדלד' אמות מעונם, חשופים מתמיד, רעבים לחופש, חרדים לבאות. בעצבים מרוטים הופך הבית שהיה עד לאמכבר סוג של אתנחתא משגרת החיים,לכאוס מוחלט. מצהלות ילדים משועממים רעש בלתי פוסק, המון מחויבויות שלא רגילים בהם, וזוגיות שצריכה להתעמת עם עצמה במרחב סגור. כך צפות ועולות תחושות של תסכול שהיה נוח להתעלם מהן בשעטת החיים.  זה לא מפתיע לכן שאנחנו שומעים על משפחות רבות שאיבדו את דרכן ומתפרקות דווקא בתקופה זו.

כמומחית לדיני משפחה ומגשרת וותיקה קיבלתי גם אני בימים אלה פניות מצד בני זוג שהחליטו, כי הם הגיעו לסוף דרכם המשותפת. אישית אני בספק אם דווקא הימים האלה הם הנכונים כדי לעשות את חשבון הנפש. שעת משבר מחייבת אמנם לעשות שינוי, אך לימים היא דווקא מחזקת. ממילא המצב הפיננסי ברבים מבתי האב אינו מזהיר, והעתיד הכלכלי לוטבערפל מתמיד. אני רואה לכן בחיוב את העובדה  שזוגות בצילו של משבר מתחילים לראות זה את זו, ולא עוד לקבל את ההימצאות ביחד כעניין שהוא מובן מאליו. פירוד מנגד מחייב להקדיש הרבה מחשבה בדבר היום שאחרי. קץ הנישואין זו ברירת מחדל עמוסת השלכות שיש להתייחס אליה במלוא כובד האחריות.

המקרה של יערה וערן מדגים זאת היטב,וסופו מחמם את הלב:

הם נישאו לפני עשור, העתיד זהר. ערן היה בעל תפקיד בכיר בחברת היי-טק, משכורת עתק, רכב צמוד ושעות עבודה מרובות. היא נרשמה ללימודים במדעי ההתנהגות. ערן בא ממשפחה אמידה, ערב נישואיהם רכשו הוריו למגוריהם דירה מרווחת בשכונת בבלי, בה השתקעו. יהונתן נולד בשנה השלישית  לנישואיהם. היא אמנם השלימה את לימודיה, אך העדיפה להישאר בבית כיוון שבינתיים נולד גם בנם שי. עסוקה בטיפוח הילדים והבית השלימה יערה  עם שעות עבודתו המפרכות ועם היעדרויותיו התכופות של ערן לצרכי עבודתו. למעשה הם חיו,מכבר, בעולמות נפרדים. בין נסיעותיו התכופות לחו"ל  היה ערן חוזר מעבודתו לעת ערב, הישר למהדורת החדשות. את שארית הערב בילה מול הטלוויזיה או שהסתגר בחדר עבודתו. הילדים הפכו זרים לו, אבדו להם נושאי שיחה משותפים, דוק של מתח ועצבות השתלט על חייהם המשותפים.

ואז באה הקורונה. הנסיעות לחו"ל פסקו ערן נותר בבית כאריה בסוגר, שעות כלאאת עצמו  בחדר עבודתו, רעשם של הילדים השוהים בבית הטריף אותו, מעת לעת יצא בסערה בניסיון להשתיקם, הוא סרב לקחת חלק בכל פעילות משפחתית שיזמה יערה, מפנה כלפיה את זעמו, כאילו היא אחראית להתפשטות המגפה העולמית. ואז הגיעה המכה הקשה מכל. דרישה בכתב מאת הורי ערן, כי תעזוב את הדירה הרשומה על שמם.יערה כלל  לא היתהמודעת לרישומה של הדירה על שם ההורים, היא לא דאגה לעת הנישואין להבטיח את עתידה בהסכם ממון למקרה שחלילה  ייפרדו בעתיד. "מי חשב על כך"?- אמרה להוריה המופתעים שעה שהתייצבה על מפתן דירת מגוריהם הצנועה עם שני הילדים ומזוודותיהם. "אין לי לאן ללכת".

יערה הגיעה למשרדי מלווה באמה, בוכייה, פגועה ואבודה, שום דבר בחייה המשותפים עם ערן לא הכין אותה לשבר הזה, בפרט בימים טרופים אלה, ללא קורת גג או אפשרות בצוק העיתים למצוא לעצמה עבודה ולקיים את עצמה ואת הילדים. אלה הם המקרים בהם תפקידי כעורכת דין בענייני המשפחה הוא לגייס את המיומנות המקצועית שלי מחד להכיל את הכאב ומנגד לנווט לערוצים פרקטיים. בליבי תהיתי אם ניתן לסובב את מחוגי השעון לאחור, במצב כה רגיש ופגיע."במקרה של קרע בתא המשפחתי ישנם דברים רבים שהכרח להסדירם", הסברתי ליערה. "מזונות אישה שאינה עובדת, מזונות ילדים, הסדרי שהות של אביהם אתם, חלוקת זכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים, חסכונות, זכויות סוציאליות ופנסיוניות, וגם את גורלה של הדירה שהיתה לבית במהלך החיים המשותפים. מאבק משפטי ניפתח בימים אלה בדרך של 'בקשה ליישוב סכסוך' ועיכוב ביצוע הליכים במשך לפחות שישים ימים, בהם ניתן אמנם לקבל סעדים זמניים, אפילו מזונות לך ולילדים, אך זו טיפה בים". כשאלה הם פני הדברים הצעתי שננסה להזמין את ערן לשיחה משותפת ולדחות את תרועות המאבק שעלול להיות מאוד ממושך. במקביל דאגתי שנגיש את אותה בקשה ליישוב סכסוך לביהמ"ש לענייני משפחה כדי למנוע פתיחת הליכים על ידי ערן בבית דין רבני. היה  לי קשה לשכנע את יערה הכועסת להסכים למהלך שכזה. בשיחה טלפונית עם ערן  הבהרתי לו, בין היתר,  את דעתי שימי הקורונה אינם ימים נאותים לפירוק התא המשפחתי.

וכך, בעבור ימים אחדים,  מסובים במשרדי כשיערה מכונסת אל עצמה בעיניים מושפלות. פתח ערן ואמר "יערה את הילדים חסרים לי מאוד, הייתי כל כך אגואיסט ונמהר. אלה הם ימים שלפני יום הכיפורים ואני מקווה שאת מסוגלת לסלוח לי, אני מבקש שתחזרו הביתה וננסה ביחד לאחות את השברים ולפתוח דף חדש". היו דמעות וחיבוקים ולאחריהם ימים בהם ישבנו ביחד לבנות הסכם שיבטיח עתיד שפוי וברור לשניהם. בערבו של יום הכיפורים חזרו יערה והילדים הביתה לחיקו של תא משפחתישמנסה להשתקם.אכן עם קצת מזל, והרבה רצון טוב אפשר גם אחרת.

שלכם דיינה הר-אבן, מגשרת ובוררת מוסמכת