אשת החשוד – בפרשת קצב

אנוסה בעל כורחה לשאת את ההשפלה הזו, לחייך אל מול המצלמות, לאחוז בכף ידו שכבר מזמן לא נוגעת בה בדרך אחרת, ואולי נוגעת, רק בשונה כל כך ממגעה באחרות. עומדת לצידו,  עוטה על פניה מסכה, חיוך המתקבע בזוויות הפה, מהנהנת ראש כבובת סמרטוטים. לעיתים משמיעה דברים  מן הפה אל החוץ, יוצאת להגנתו, לשונה כבדה ולבה חמץ בקרבה, שחקן משנה במחזה לא לה, זו האישה שלצידו, אשת הנשיא , האישה שאיתו. היא נושאת על כתפיה המגושמות את מלוא קלונו. הלשונות הטובים מצקצקים תולים בה את האשם למעלליו, אומדים בלעג את קווי דמותה, את מימדיה. מטיפים להתנהלותה, חומדים לה לצון, מרכלים עליה בכל סלון ובכיכרות הערים. פרטיותה נרמסה, חייה האינטימיים הפכו מכבר לנחלת הכלל, כבודה הושם לאל, הבושה קורעת בה כחרב המתהפכת. את כעסה איננה יכולה להפגין כלפיו, גם לא בחדרי חדרים, שהרי לדידו הוא קורבן והיא מה לה כי תלין? הן אכלה מפתו וזרחה באורו לאורך שנות חיים! גם כאבה מיותם, האיש שלה שומע את עצמו, מרוכז בעולמו, לוחם ונותר, נותר ולוחם, מוקף במלחכי פנכתו המחרים אחריו אמן כקבוצת מעודדים.

הכל משיחים אודות נאומו המתלהם, אל מול פני האומה, רק היא יודעת כי בעור הכבש שוכנות, מאז ומתמיד גם רוחות רעות, מאיימות.  יגונה נותר כמשקולת יצוקה עמוק בנבכי נפשה. רק בלילות , הרחק מן הבריות, מהמולת המשכן, מהתקשורת העוינת, מהמנחמים, מהידידים המעיקים, היא משילה את שריון הפלדה טומנת ראשה בכר, מייחלת לשינה, יודעת כי המחר יהיה קשה ומחרתיים קשים שבעתיים.

שלכם דיינה הר-אבן, מגשרת ובוררת