בקן הקוקיה – פרשת רמון

פסה"ד חסר התבוננות רגישה אל מציאות החיים, אל הדינמיקה שביחסי גבר ואישה.  חיפשתי לשווא ולא מצאתי בפסה"ד ניסיון אמיתי להבין את ההתרחשות. לא רק את העובדות היבשות אלה את ההתנהגות האנושית של גיבורי הטרגדיה הזו. ח"כ ושר מוערך וחיילת צעירה.

העיתות סוערים מאין כמותם, שני חיילים זה עתה נחטפו בגבול הלבנון, גורלם עלום, לשכת ראש הממשלה כמרקחה, רגע לפני ישיבה, שלא מן המניין, של הממשלה. השמועות גודשות את הלשכה, רוחות מלחמה כבר מנשבות, ההתרגשות דבקה  בכל היוצאים ובאים.

אלה הן שעותיה האחרונות של העלמה הצעירה הזו במרכז העצבים הזה, בלשכת ראש הממשלה. היא, מקסימה, מושכת ובלתי מנוסה בברור, נהנית לפתע מתשומת הלב היתרה שהיא מקבלת מהאיש, גבר נאה משהו, הנושא במשרה רמה. הוא, בן בית בלשכה הזו, בוחר, עפ"י דרכו,  לשבור את המתח הגואה סביב, בשיחה קלילה.  וכך היא נסחפת, שלא בטובתה, בהתרגשות הכללית, ובזו הפרטית שלה. היא חוצה גבולות, שוברת מחיצות, נסחפת בלהט נעורים מסוחררת מתשומת הלב לה זכתה. חילופי הדברים נוסכים בה את העוז לבקש תמונה למזכרת, נהנית מהמעמד, מתרגשת, מחבקת בתום ובחום, בשמחה אמיתית. ואילו הוא , מתמוגג, כדרכם של גברים, מתשומת הלב לה זכה מצעירה מדהימה זו, מתענג על הרגע, משועשע מעט מהמעמד, נענה לחיבוק וכבר שוכח את עצמו להרף ובהיסח הדעת רוכן עליה ומעניק לה נשיקה. עכשיו זה הוא החוצה גבולות. איש מהם לא מכלכל, לאותה העת, את צעדיו, גם לא רגע אחרי, בצילום הבא. הוא נכנס לישיבת הממשלה ואירועי השעה משכיחים ממנו באחת את שבריר המשובה. ואילו היא מתפכחת ונבהלת, בעיקר מעצמה. היא לא ציפתה לנשיקה ולתשומת הלב היתרה, היא נמצאת בטריטוריה לא מוכרת, היא במבוכה. הנשיקה לא  נעמה לה, זו איננה נשיקה סתמית על לחי, משהו ארוטי התרחש באותו שבריר שנייה מבלי שהיתה מוכנה לו. למה הוא התכוון? מה הוא רוצה? מה עשיתי?  איך הייתי צריכה להגיב? מה הלאה? לאן כל זה מוביל?  ריבוא שאלות מתרוצצות במוחה ובעיקר רגש אשמה. היא צעירה, היא איננה יודעת איך להתמודד עם הבלבול המשתלט עליה. היא נמצאת בתוך סיטואציה זרה וזקוקה לעזרה. לכן היא רצה ומספרת, כדרכן של צעירות. היא אף לא בוררת את השומעים, אלה הם חבריה לעבודה. וכשהיא מספרת היא מעצימה את שארע, כדרכם של סיפורים. והסיפורים, עפ"י טבעם, לובשים רוח  חיים משל עצמם. הסיטואציה שחוותה, משנה את גווניה לנגד עיניה ויוצאת משליטתה, עפ"י טיבו ותגובתו של כל מאזין. מרגע שסיפרה לאחר, לאחרים, החל הסיפור שלה, שלהם, לחיות את חייו, הוא עוטה עדיים שהלבישו עליו המאזינים איש ואישה עפ"י דרכו , כפי שתרגמו לעצמם ולה את ששמעו. אין זו עוד החוויה  שלו או שלה. זו החוויה של המאזינים, כל אחד עפ"י דרכו מאיירים את ההתרחשות,  מעצימים אותה, מלבים אש, מדברים בינם ובין עצמם. זו איננה עוד התרחשות רגעית ובלתי ברורה , בין שניים שנסחפו באבחה, בהיסח הדעת,  בלהט רגשות רגעי.  זו וודאות אימתנית, איך הוא העז? הם אומרים לה, איך הוא העז? היא שואלת את עצמה. זה נורא הם אומרים לה. זה נורא היא מנסחת לעצמה. עכשיו הוא חייב להיות אשם, כדי לנקות אותה מאשמה. וכך, טיפת המים  הזכה, השקופה,  הופכת לנחשול אדיר ונישא.  עכשיו ורק עכשיו, מתחילים האינטרסים השונים לבעבע בתוך המים הגואים. לא במודע, לא בכוונה תחילה. אצל האחד, נזעק המאצ'ואיזם הגברי להגנת הנערה התמימה, אצל האחרת, הרצון לקצור עוד הצלחה, להשאיר חותם, כל אחד ואחת שולפים ממכתבתם את האני מאמין שלהם, וכבר הם חמושים ומקושטים בערכים.  איש איננו שומע עוד את הנערה, איש איננו רוצה עוד בטובתה. הם מטביעים אותה בתפיסות עולמם, בצרכים שלהם. היא השחקן הראשי במחזה האבסורד הביזרי שרקחו. הם שמים בפיה מילים,הם מלבישים אותה במחצלאות. ואילו היא, תלמידה שקדני,ת לומדת היטב את תפקידה ומבצעת אותו כהלכה.  וכך, המקרה התמים, שארע לה, עת הקסימה להרף אדם אחד מן היישוב , מקרה המעורר הרהורים  על דרכי התנהגות  של כל נערה בת גילה, על נכון ומוטעה בהתנהלות שלה. שבריר של רגע שיש בו רק כדי להעצים את האגו וללמד לקח, הפך לטראומה שלעולם לא תישכח, לא רק אצלו אשר עד לרגע זה אינו מסוגל לעכל את עוצמת ההתרסקות, אלא גם ולא פחות אצלה, הנערה התמה שדרשו ממנה לאבד את תומתה ואת בתוליה, לא בשל נשיקה חטופה אלא בשל הסערה שבעקבותיה.

שלכם דיינה הר-אבן, מגשרת ובוררת