גברים ללא זכויות – תמונת מצב

אנחנו חיים בעידן שבו הזהות המאצ'ואיסטית  הגברית הולכת ומשתנה לנגד עינינו.

זהו עידן, שבו גברים קוראים האחד לרעהו "אחי" ומעזים לצרף למילה חמה זו חיבוק ענק.

הנשים, אשר הקפידו להוביל,לעיתים עד לקצה, את השימוש בחוק למניעת הטרדה מינית, מונעות  מעצמן, במכוון, את האפשרות ליהנות מאותה ג'סטה, לעיתים מלבבת ולעיתים מביכה וקצת גרוטסקית, מצדם של  גברים.  גבר מיושב בדעתו חייב לשמור את הידיים עמוק בכיסים  כשהוא ניפגש

עם מי מבנות המין היפה וטוב שכך.  כדרכן של מהפכות עוד תעבורנה שנים עד שנמצא את קו האמצע השפוי והענייני.

החוק למניעת הטרדה מינית  דן במרקם העדין של יחסים אינטימיים במקום העבודה, מתוך הנחה כי יחסי הגומלין בעבודה אינם שוויוניים במהותם ועלולים  להוביל לכדי ניצול מיני.

אלא שיחסים אינטימיים, עפ"י טבעם, היו ויהיו חזון נפוץ. כאשר לא מדובר בפשע, או בניצול המעמד או יתרון הגיל לרעה, כשלא מדובר בכפיה ובאונס, הרי שמדובר בהסכמה.

קשה להבין מדוע גבר או אישה שבחרו מרצון להיות זה עם זו יחדיו מלינים האחד על משנהו כשוך הסערה?  כעוצמת הקרבה כך לעיתים עוצמת התסכול בבוא השבר. כולנו גברים ונשים כאחד, בורחים למצער מאחריות כלפי יציר כפינו, כלפי אותן מערכות יחסים, ארוכות טווח או רגעיות, שיצרנו  במו ידינו כארמונות בחול. לעיתים מחוזר בן הזוג האחד ולעיתים משנהו אך  למדרגה כזו או אחרת של אינטימיות, ביחסים תקינים בין בני זוג,  מגיעים שניים מתוך רצון הדדי.  כאשר מסכת יחסים אינטימית  מובילה באקראי להולדת ילד, נשמעת אף ביתר שאת טענתם של בני זוג רבים, בעיקר גברים, כי רומו והולכו שולל. כאילו תופעה נדירה וחדשנית היא כי מיחסי קירבה בין שניים נולדים ילדים.

עם זאת אי אפשר להתעלם ממעמדם הנחות של הגברים בכל הנוגע ליחסים אינטימיים בין בני זוג. המחוקק הבטיח שוויון זכויות לאישה בחוק. הכל מסכימים כי עקרון השוויון הוא עקרון יסוד במשפטנו. העניין הוא שמילים גבוהות המבטאות ערכים נשגבים נסוגות לעיתים מפני מציאות החיים וכורח השעה.

הנשים ובצדק, מלינות כנגד העדרו של  שוויון בכל הנוגע לאפשרויות הפתוחות בפניהן בשוק העבודה. ואולם, מנגד עלינו להכיר בעובדה כי בחברה שלנו אין שוויון בין המינים בכל הנוגע למעמד ההורי של בני זוג. אם נצא מנקודת הנחה שהתא המשפחתי בכלל והולדת ילדים בפרט הם הנושאים היותר מהותיים בחיינו, נמצא למדים כי הלכה למעשה אין שוויון בין המינים.

בתחום חיי המשפחה דומה כי דווקא הגבר הוא הנזקק למעט שוויוניות. הגבר נבדל מהאישה  לא רק בשל  השוני הביולוגי, העדר אפשרות מצדו של הגבר ללדת ילדים, ומשום שהאישה כמי שנושאת את פרי בטנם היא סוברנית על גופה, אלא גם בשל המעמד המשפטי שמוקנה לאיש בחיי המשפחה.

ההחלטה להביא ילד לאוויר העולם, היא החלטה משותפת של שני ההורים. זוהי ,ללא צל צילו של ספק, החלטה בעלת חשיבות עליונה בחייהם של בני זוג. ואולם, אין  לו לגבר ולו זכות אחת משל עצמו בכל הנוגע לעובר פרי זרעו, פרט להחלטה אם כן או לא לקיים מגע אינטימי עם בת זוג. נניח לצורך העניין שאשת איש התחייבה כלפיו לפני הנישואין ללדת לו לפחות שלושה ילדים ולאחר לידת הילד השני, בשעה טובה, היא  תחליט כי די  לה בשניים וכי איננה מעוניינת בילדים נוספים, האם יש לו לאיש  את הכוח המשפטי לכפות על רעייתו ללדת לו ילדים נוספים? ברור שלא!  אין איש הרשאי או יכול לכפות על בת זוגו שמירת הריון והולדה. אין איש הרשאי או יכול לכפות על בת זוגו לוותר על הריונה. הגורם המכריע הוא היות העובר חלק מגוף האישה. כאשר ההריון מתהווה ברחמה של האישה נשללת מהגבר הזכות, מרגע ההתעברות, להפעיל שיקול דעת, אם הוא מעוניין בהריון ובלידה עם לאו.  האישה והיא בלבד סוברנית לשלוט על גופה.  משכך, כל אחת מזכויותיו התיאורטיות של הגבר הן זכויות המוענקות לו בחסדה של בת זוגו.  הזכות ללוות אותה לגניקולוג, להציץ במראהו של הילוד על המרקע, בבדיקת האולטרסאונד, ואולי אם היא תסכים לכך להיות צופה בחוויית הלידה. לאחוז בידה לנגב את אגלי הזעה ולהתרגש ביחד אתה. משהרתה אישה לאיש שאיננו רוצה בילד, אין אותו אב רשאי להתחמק מחובותיו כהורה כלפי ילדו. רק משום שלא תכנן אותו. כלפי  איש המנסה לומר שהילוד איננו בנו,  ובעגה שלנו אינו מכיר באבהות, ניתן להגיש תביעה להכרה באבהות ולחייב אותו בביצוע בדיקת רקמות. מי שמסרב לבצע בדיקת רקמות יראו בסירובו הוכחה לכך שהוא אבי הילוד. להבנתי, אין זה הוגן  ואף לא שוויוני כי האישה המעוניינת ולעיתים אף יוזמת יחסי קירבה תנצל את קלות דעתו של בן זוגה, לעיתים הזר לה, כדי להרות, תלגלגל על כתפיו חבות כלכלית. עלינו לקבל ולשאת בעצמנו בתוצאות מעשינו האינטימים.

ככלל, החברה שלנו הקפידה למצב את הגברים שלה כלוחמים בשדות הקרב- כורח השעה , שהפך לסטריוטיפ.  הגברים שלנו הם גם אלה הנלחמים על הפרנסה.  כלכלת התא המשפחתי נחה, במידה רבה, כמשקולת על כתפיהם. בדין העברי אשר אומץ אל תוך דיני המשפחה, ככל שהדבר נוגע ליהודים, האחריות למזונות הילדים מוטלת בעיקרה על האב. הדין העברי קובע מדרג אחריות לכלכלת התא המשפחתי. במדרג זה  הנטל הכלכלי ברובו רובץ לפתחו של האיש. בימים אלה ממש משתנה במשהו מגמה זו, באופן שביהמ"ש לרבות, בית המשפט העליון, רואים לנגד עיניהם את התא המשפחתי כיחידה כלכלית אחת אשר יש לאזן את משאביה הכספיים ובכלל זאת בעניין מזונות הילדים. אלא שהמערכת המשפטית היא כידוע, מעצם טבעה , נוקשה ומסורבלת ותהליך השינוי פוסע בקצב איטי, עקב בצד אגודל שלא להרגיז מרבצו את הדין העברי. עם זאת, הפסיקה כיום נוטה להמליץ על שוויון בחלוקת הנטל, מעבר לצרכים הכרחיים של הילדים. וישנו אף תזכיר הצעת חוק פרי עבודת וועדה בראשות פרופ' שיפמן המציעה שינוי מוחלט בגישת הדין וחלוקת המזונות בהתאם להכנסות הורים וזמני שהות של הילדים אצל מי מהם עפ"י טבלאות שיבטיחו אחידות.

בשלב זה, בעידן החדש, מתעוררים אבות להילחם על זכותם השווה לממש את ההורות כלפי ילדיהם. אך גם כאן רחוקה הדרך לשוויון.  בתנאים מסוימים, הקבועים בחוק, רשאי האיש ליטול חופשת לידה במקום רעייתו. החוק ששמו "חוק עבודת נשים" קובע כי אם אישה שילדה, מסכימה בכתב לוותר על חלק מחופשת הלידה וכי חופשה זו תנוצל על ידי בן זוגה רשאי בן זוגה ליהנות מחופשה כזו.

בפסיקה של בית הדין לעבודה נקבע כי מטרת החוק היא להעניק זכות לשני בני הזוג בהיותם הורים לילדים. "ולחסל את הדעות הקדומות הסטריאוטיפים ואותו פטרנליזם המנסים כולם להטיל רק על האישה או בעיקר עליה את המטלות ההוריות". עם זאת ,המקרים בהם מבקש גבר לנצל את הזכות לחופשת לידה תחת בת זוגו הם ספורים ביותר בשולי השוליים.

מאבקם של אבות לקבל משמורת משותפת על ילדיהם חו"ח במקרה של גירושין או פירוד מהווה גם הוא תופעה אזוטרית. הקונסטרוקציה המשפטית היא שהורים, מכוחו של חוק המכונה חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הינם אפוטרופסים טבעיים על ילדיהם. במקרה של פירוד הם רשאים להסכים מי יהיה ההורה המשמורן ומי יהיה ההורה הזכאי לביקורים. בהעדר הסכמה, קובע החוק כי בית המשפט יכריע בשאלת המשמורת. לכאורה הכל פתוח גם האיש  וגם האישה יכולים לזכות במשמורת הילדים. עם זאת החוק קובע את חזקת הגיל הרך – ילדים עד גיל שש  ימצאו אצל אמם.  ביהמ"ש המשפט בוחנים את סוגיית המשמורת באספקלריה של טובתם ותועלתם של הילדים. בהיבט זה נהיר כי עפ"ר שני ההורים הכרחיים , בעולם של ילדיהם, כדי להבטיח את בריאותם הנפשית.  ואולם,  העמדה המסורתית מעניקה עפ"ר לאם את תפקיד המשמורנית, מי שמחזיקה בפועל בילדים, ואילו האב נותר ההורה המבקר, עפ"י הסדר ביקורים, מוכתב מראש. שינוי משמעותי בהיבט זה, מתהווה לנגד עיננו בימים אה ממש. הכנסת אמורה להתקדם בהליך החקיקה של חוק הורים וילדים שהוא פרי  עבודה מאומצת של וועדות ציבוריות מקצועיות שכוננו כדי לבחון כיצד ליישם את האמנה לזכויות הילד בשיטת המשפט הישראלית. אחת ההמלצות החשובות היא לביטול לחזקת הגיל הרך ולעודד הורים פרודים להגיע להסכמות בדבר חלוקת אחריות הורית משותפת.

האמת ניתנה להיאמר כי את תמונת המצב הזו הביאו על עצמם הגברים. לאורך השנים, גדלו הגברים וכן גידלו את בניהם על ברכי הסטריוטיפ שגברים מקומם בצבא, ובעבודה, אחריותם היא לפרנסה.  את הילדים ראוי שיגדלו הנשים כחלק ממטלות הבית המוטלות על שכמן. המחוקק בחקיקה מביא, לא אחת לידי ביטוי את רחשי הלב של הציבור . החוק מבטא ומשקף את הנורמה הנוהגת. מערכת בתי המשפט לכשעצמה היא גוף כבד ומסורבל והשינויים החלים בתפיסת העולם מוצאים בה את ביטויים, עקב בצד אגודל, באיטיות  רבה. יש לקוות כי ברבות השנים עוד נזכה ונחזה ביתר שוויוניות והדדיות בחלוקת הנטל בתא המשפחתי.

שלכם דיינה הר-אבן, מגשרת ובוררת