גורלה של שפחה

מרגרט אטווד יצרה בספרה המדהים "מעשה בשפחה" [השם במקור] עולם בדיוני שבו, בין היתר, הופכות נשים לאמצעי שימושי להבטחת הפריון, או במלים אחרות לסוג של שפחות מין. כפועל יוצא הן כלואות במשק ביתם של מי שמכונים בסיפור "המפקדים", בית המתנהל על פי כללים נוקשים. כלכלתן מובטחת, הן אפילו מורשות לצאת מידי יום לערוך קניות באמצעות תלושים המונפקים מראש, בהתאם לצרכי אותו היום. אך הן כלואות בעולם משמים ומדכא. אחת לחודש הן נדרשות להעמיד את גופן לרשות "המפקד" בטקס שאין בו ולו רבב של אינטימיות. זו מלאכתן וזה יעודן.

אם נסיר מעל הסיפור את מחלצות הבדיה ניווכח עד כמה הוא הולם את מעמדן של הנשים, רובן ככולן, גם בימנו אנו. כעורכת דין המתמחה בדיני המשפחה ובגישור, נזדמן לי להכיר מנעד אופנים בהם מנהלים זוגות נשואים את חייהם המשותפים.

רבבות נשים עדיין כלואות בתא משפחתי שבו הן משמשות במה שמכונה בימינו "בן הזוג הביתי". תפקידן להעמיד צאצאים, לנהל את משק הבית ולוותר על קריירה משגשגת. חלקן יוצאות לעבודה חלקית, אחרות תלויות לחלוטין בממון שמסופק להם על ידי בן הזוג. הן עורכות קניות, מעמידות ארוחות, מטפלות בילדים, דואגות לניקיון הבית וכו'. הללו חנוקות במטלות משמימות, יומיומיות, שאינן משתנות. [אלא שיש להן ריבוי תעסוקות המכלות את יומן וכוחן, שלא כבסיפור הבדיוני של אטווד שבו לכל אישה נועד תפקיד אחד בלבד]. נשים אלה, הרוב הגדול, משועממות למדי, מתבוננות בכיליון עיניים ובתסכול גובר בגבר שלהן, שמפתח קריירה מצליחה, עיסוקים נלווים ותחביבים, ומגיח, בשעות ערב מאוחרות, עייף מעמל יומו, מצפה לתמורה, לבית מאורגן, לילדים מסודרים, לאישה כנועה שתשרת אותו, שתגיש לו ארוחה, שתעניק לו את מבוקשו. האיש המצליח הופך בסופו של יום לכוחני בהתנהלותו הביתית, האישה נשארת כנועה אך החיות שהיתה בה הולכת ודועכת, לבסוף היא כבר  אינה אטרקטיבית לדידו. התא המשפחתי מתפורר.

אצל אטווד זוהי לכאורה גזירת הגורל של האישה, ואמנם, יכולת הבחירה שלה, המוצגת בסיפור, היא אפסית עליה לבחור בין הרע לרע יותר. כאלה למעשה אנחנו, בעודנו לכודים  במציאות, הנחווית כחסרת מוצא, אנחנו מאבדים את היכולת לחפש פריצת דרך.

זו איננה צריכה להיות המציאות בת ימינו בתא המשפחתי. נשים יכולות וחייבות לפעול כדי לממש את עצמן. הזכות למימוש עצמי היא שיוויונית. "כלא" התא המשפחתי איננו בהכרח גזירת גורל!

איך עושים זאת? הדרכים האפשריות לכך משתנות כמובן ממקרה אחד למשנהו, אך דרושה תמיד ההפנמה שאנחנו כבני אנוש נולדנו שווים והחיים של כל אחד ואחת מאתנו הוא מה שבחרנו לעשות מהם ואיתם בנסיבות שנכפו עלינו או שאליהן נקלענו. הכוח לשנות הוא בידנו.

שלכם דיינה הר-אבן, מגשרת ובוררת