הדרך המפותלת להשגת שיוויון בין  בני זוג

בימים אלה בחרה האקדמיה גליל מערבי, באופן מפתיע, לערוך כנס  תחת הכותרת: "מטוטלת השיוויון בין המינים ומעמדם של גברים בסכסוכים זוגיים". ככל הידוע לי זהו כנס ראשון מסוגו בישראל. והוא מפתיע כי אודות מצבם של הגברים בישראל במאבקים בתחום המשפחה לא נהוג להרחיב את הדיבור.

והנה דווקא התבטאותו האומללה של שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט זגורי שקבע כי 99% מהנשים שהופיעו בפניו נמצאו "דוברות שקר" בבדיקת פוליגרף, הפך את הסוגיה לאקטואלית מתמיד.

קשה לי לשכוח פגישה עם לקוח , במעמד בכיר, שסבר, כי  יצאתי מדעתי כשהבהרתי לו בסוף פגישת הכרות ראשונית שראוי, כי יתקשר אלי מידית אם תוזעק משטרה לביתו. "מעולם לא הרמתי יד או קול" הוא נזף בי. אלא שלתדהמתו הוא זומן למשטרה, סמוך לאחר מכן.

כשבחרתי להמיר את עבודתי כיועצת משפטית  בשירות המדינה, ולעבור לסקטור הפרטי כדי לעסוק בתחום דיני משפחה [זאת, לפני למעלה מ- 22 שנים!] חיפשתי נישה שבה אוכל להשפיע.

אז היה גורלם של גברים בתחום דיני המשפחה מחפיר ממש. אני זוכרת את עצמי חוזרת, לא אחת,  לביתי ולילדיי שטופת דמעות, אחרי עוד ניסיון כושל להקל על גזירת מזונות אישה ובפרט מזונות ילדים שהושת על כאלה שהכנסתם לא הספיקה למלא אחר החיובים הגבוהים שנפסקו להם, ולנוכח שברון הלב של אחרים, שהיו הורים פעילים בזוגיות אך נגזר עליהם להיקרע מעם ילדיהם מרגע שעל התא המשפחתי נגזר פירוד.

מים רבים עברו בנהר מאותם ימי התנסותי הבראשיתית.

היסטורית:

בהולדתה הבטיחה מדינת ישראל [בהכרזת העצמאות], "שיוויון זכויות אזרחי ומדיני גמור לכל אזרחיה". ואולם, בראשית ימיה של המדינה נתפסו הנשים כמין החלש הזקוק להגנת המחוקק. הזכות לשיוויון  הובטחה לנשים בחוק שיווי זכויות האישה, תשי"א -1951. אין ספק כי היסטורית היוו הנשים, לאורך הדורות, את המין המקופח. בשנת 1959 חוקק החוק לתיקון דיני המשפחה [מזונות]. חוק זה קובע, כי אדם חייב במזונות רעייתו  וילדיו לפי הדין האישי החל עליו. באשר ליהודים זהו הדין העברי. דין זה מכיל חבות מלאה של האב למזונות ילדיו עד גיל 6 מדין תורה, חבות במזונותיהם הכרחיים עד 15, מתקנות חכמים, ומעל גיל זה מ"דין צדקה". לאמור, רק אז  חבים האב והאם כ"א כפי יכולתו הכלכלית. למרות שבשנת 1981 תוקן הסעיף ונקבע בו כי אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו, "כל אחד כפי יכולתו", נהגה עיקר הפסיקה לראות בתיקון זה כחל על מי שאין לו דין אישי. קולמוסים רבים נשברו לשווא בפסיקת ביהמ"ש לאורך השנים, בניסיון לבנות קונסטרוקציות משפטיות תואמות לזוג הורים, אך זו נתקבעה בעיקרה על החבות הקבועה בדין העברי, המטילה את עיקר החבות על כתפיו של האב. זאת,  בנוסף לחבותו במזונות רעייתו בנישואין [עד לסידור גט פיטורין] אם אין היא מתפרנסת די צרכיה [למעשה, אם נדקדק בלשון החיוב הדתי, הכנסותיה של האישה שייכות לבעלה והוא מופקד על מזונותיה].

אשר לעניין החזקת הילדים חל, כאז כן כיום, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב- 1962. חוק זה קבע כי הורים בפרוד רשאים להגיע ביניהם להסכם כיצד יחולקו ביניהם את זמני השהות של ילידיהם , [מי יהיה ההורה המשמורן ומי יקבל זכויות ביקור]. אולם, אם לא יגיעו ביניהם להסכמה יחול הציווי בחוק [ס' 25 לו] הקובע את מה שמכונה בהגה המשפטית "חזקת הגיל הרך" וקובע כי ילדים עד גיל 6 ימצאו עם אמם. כשזה הדין, נהיר איפוא, כי אימהות רבות נמנעו מלהגיע להסכם עם אבות על מנת לזכות במשמורת הילדים.

התפתחות הדין:
בשאלת המזונות:

בשאלת המזונות נקבע בשני פסקי דין עוקבים של ביהמ"ש העליון, האחד בבעמ 5750/03 [הידוע בשם אוחנה], והאחר בבע"מ 2433/04  [ידוע בשם ציניבוי], כי בהערכת דמי המזונות שעל אב לשלם לילדיו יש לקחת בחשבון את הכנסת האב ויכולתו הכלכלית כמו גם את יכולתה הכלכלית של האם. לימים נקבע בשני פסקי דין נוספים של ביהמ"ש העליון [בבעמ 57/08 ובבעמ 1356/08], כי אכן שאלת הנשיאה השוויונית במזונות ילדים היא סוגיה "חשובה ומורכבת – אנושית, חברתית, הלכתית ומשפטית". אלא שסוגיה זו עדיין לא נפסקה לגופה. יש לקוות, כי תקבע הלכה בביהמ"ש העליון, אגב ערעור בשאלת החיוב במקרים של אחריות הורית משותפת.  כרגע , למרות פיתוחי פסיקה לסוגיהם על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה חל חיוב יתר על האב [כדי צרכים הכרחיים של ילדיו], המאפשר הפחתה במקרה של חלוקת אחריות משותפת שנעה בין 25%עד 50%, בהתאם לנסיבותיו של המקרה הפרטני.

משרד המשפטים כונן ועדה ציבורית בראשות פרופ' שיפמן שהגישה המלצותיה  עוד בשנת 2012 והמליצה, כי הדין האישי לא יחול על חובת המזונות, וכי אלה ייקבעו עפ"י מפתח שיוויוני המותנה בחלוקת זמני השהות של הילדים אצל כל אחד מההורים וביכולתם הכלכלית של השניים. למרבה הצער, המלצות אלה נותרו כאות מתה ואינן מיושמות.

בשאלת "המשמורת":

הרבה קודם לכן [עוד בשנת 2005] מונתה על ידי משרד המשפטים וועדה ציבורית בראשות פרופ' שניט  במטרה לבחון היבטים משפטיים של האחריות ההורית במקרה גירושין. המלצות וועדה זו הוגשו כבר בשנת 2011 אך לא יושמו עד הלום כשעיקר המכשלה  ליישומן היה לחצם של ארגוני הנשים למנוע את ההמלצה לביטול כליל של חזקת הגיל הרך.

למרבה המזל, מעת שנודעו ההמלצות וועד שניט בציבור, שונתה במידת מה הטרמינולוגיה בביהמ"ש לענייני משפחה. הדיבור אודות "משמורת" יחידנית או משותפת הוחלף ב"אחריות הורית". הרבה יותר אבות נלחמים על זכותם לשמש אכן אפוטרופסים שווי זכויות כלפי ילדיהם [אף שבדין [בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות] הם מוגדרים ככאלה, מבלי שיכלו בפועל לממש את זכותם ההורית השווה]. ילדים רבים יותר נהנים מהזכויות שהקנתה  להם האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, להימצא בקשר מתמיד עם זוג הוריהם גם לאחר פירוק התא המשפחתי.

הטיפול ברכיבי הסכסוך השונים:

בשלהי 2016 נכנס לתוקפו החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה. חוק זה מחייב את מי שמבקש להגיש תובענה לביהמ"ש או לביה"ד הרבני, בעיקר המחלוקות, להגיש תחילה "בקשה ליישוב סכסוך". זו מועברת לטיפול יחידות הסיוע שעל יד הערכאה השיפוטית שלה הסמכות המקומית. יחידות אלה מאוכלסות בעובדי משרד הרווחה [עובדים סוציאליים], מטרתם לבחון אם ניתן להביא את הניצים לידי הסכם, ולמנוע בכך הליך משפטי, שמעצם טבעו רק מעלה את להבות הסכסוך. הדין מחייב לפחות 4 פגישות "מהו"ת". לאמור, בחינת אופציות ניהול הסכסוך או סיומו, בפרק זמן של 60 יום, שבו מוקפאים ההליכים [למעט סעדים זמניים הכרחיים].  למרבה הצער, כוונותיו הטובות של המחוקק, אינן תמיד לתועלת בעלי הדין. מסתבר כי ידי יחידות הסיוע עמוסות בעבודה, הן אינן מסוגלות לתת, בכל מקרה, את המענה המקצועי הדרוש לשם הרגעת הסכסוך או פתרונו. רבים מבינים בטעות את הפרוצדורה שהונהגה כמכשלה שיש להערים עליה או לספור את מנין הימים לסיומה ולא כעוגן הצלה.

חלוקת רכוש:

חלוקת רכוש בין בני זוג מוסדרת היטב בחוק יחסי ממון (בין בני זוג)  משנת 1973 ,על תיקוניו.

עיקרם של הזוגות המתגרשים כיום חוסים תחת הוראות חוק זה המסדיר את יחסיהם הממוניים בבהירות ומותיר מעט שאלות פתוחות. אין בכך, למרבה הצער,  כדי להפיס את דעתם של רבים וטובים הנלחמים אלה באלה מבלי לתת את דעתם על הכללים הברורים.

מה צריך להשתנות?

המובן מאליו הוא כי מדינת ישראל במאה ה- 21 צריכה היתה מכבר ליישם את דוחות הוועדות הציבוריות שמומחים רבים מתחום המשפט ובריאות הנפש שקדו עליהם.

בתחום קביעת דמי המזונות הדרושים לקטינים חייבת המדינה להינתק מהדין האישי, ולקבוע חלוקה מותאמת לצרכי הילדים, להכנסות הוריהם, ולחלוקת זמני השהות של הילדים אצל מי מההורים, בהתאם לנסיבות החיים המשתנות בכל תא משפחתי.

ובאשר לזכויות הורים על ילדיהם,  הכרח הוא להפנים את העובדה שילדים אינם רכושם של מי מהוריהם, הילדים אינם אחראים לגירושין ואינם צריכים להפסיד את מי מהם. חלוקת זמני השהות של ילדים אצל הוריהם הגרושים תלויה אך ורק ביכולת של כל אחד מהם להשקיע זמן ומאמץ  בגידולם, בכל גיל, בהתאמה לצרכיו האינדיבידואלים של כל ילד.

לו היו הכללים ברורים ונהירים ומוסדרים בחקיקה היו עיקר הסערות האמוציונאליות בפירוד מוחלשות וניתן היה להגיע לפירוד בין בני זוג בהסכם מוסדר. זאת, מבלי לפגוע , לעיתים באופן אנוש , בילדי הצדדים[בכל גיל], בהורי הורים, קרובים וחברים, מעגלים קרובים או רחוקים שכולם, נסחפים באותה הקלחת.

ואחרית:

מה לכל זה ולהתבטאותו האומללה של השופט המוערך, שופט בית המשפט המחוזי בנצרת?

פשיטה, באין הוראות ברורות וקלות ליישום מטעמו של המחוקק, מנסה כל צד גם בימנו להכריע את האחר. גברים אינם נרתעים מלהשתמש בסנקציות כספיות. עדיין בתאי משפחה רבים עולה  כוחם הממוני על זה של בנות זוגם, ואילו הנשים, מקבלות לא פעם, בין היתר, עצות אחיתופל ממייצגים או קרובים, להרחיק את בן הזוג שמאסו בו, בטענה הקלוקלת שנקט באלימות כלפיהן, בתקווה שהלחץ המופעל על האיש יביא לסיום מהיר של הליכי המשפט כשידן על העליונה. תלונות סרק אלה, למרבה הצער, מטשטשות עד מאוד את הגבול בין המקרים שאין להם שחר לבין מקרי האלימות שבהן זקוקות נשים למלוא העזרה וההגנה. הזעקה "זאב זאב" שאין מאחוריה ולא כלום פוגעת באופן ישיר, בנשים נפגעות אלימות. רשויות האכיפה חסרות אונים. למי ומתי יאמינו? וכך גברים שלא חטאו מושלכים, לעיתים, לבית האסורים ולא אלה שחובה היא לכלוא אותם.

לבסוף ראוי לברך כל גוף אקדמי שבוחר להרים על נס את הזכות הכל כך מובנית מאליה לשיוויון.

שלכם דיינה הר-אבן, מגשרת ובוררת