הליכי גישור חותרים לסיום מחלוקות בהסכם שנוצר על ידי הצדדים עצמם. את היסודות הדרושים להצלחת ההליך ניתן למצוא בספר העל-זמני ״הרפתקאות אליס בארץ הפלאות״

בארץ הפלאות של לואיס קרול [צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון] כשאליס, האבודה בדרכה, מגיעה לצומת, היא מבקשת את עזרת חתול הצ'שייר היושב על העץ, להדריך אותה לאן עליה לפנות. תשובתו אמורה לשמש מצפן לכל אדם:"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע". זוהי אכן שאלת מפתח בדרך לפתרון סכסוכים. אם יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע, הפתרון בהישג יד.

צדדים מסוכסכים רוצים וצריכים להגיע לפתרון הסכסוך ביניהם – ולשם הם מכוונים. אלא שבשלב המקדמי משוכנע כל צד בצדקת דרכו. זה מהותו של כל סכסוך. כבר במשנה הגדירו חכמנו מהות זו: "שניים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי"[מסכת בבא מציעא], ואף מצאו לכך פתרונות מגוונים.

הגישור הוא 'אומנות האפשר'. יופיו טמון בכך שהוא מאפשר לצדדים להגיע לפתרון מוסכם שיכול לספק לכל אחד חלק מתאוותו. בפועל, הגישור מעניק לכל צד את מה שחיוני ביותר בעבורו ובכל פתרון מתקיימת פשרה בין הרצוי לבין המצוי – האפשרי.

הגישור הוא גם 'אומנות ההבנה' או 'החשיפה והגילוי'. דרך זו דורשת הקשבה של הצדדים אחד למשנהו ושל המגשר אליהם. ההקשבה היא שמאפשרת להבין, לגלות, ולחשוף את הצרכים האמתיים של הצדדים, ולהוביל אותם לפתרון מספק. כמומחית לגישור משפחתי, תחום המתאפיין בסערת רגשות, אני נפעמת לראות עד כמה עצם ההקשבה מביאה מרפא לתסכולים ומתחים, ומשמשת מצע להתרת המחלוקות. אני מוקסמת מיופייה של הדרך הגישורית, כי היא מחפשת ומוצאת את סופו של הסכסוך, ובעיקר מותירה את השליטה בפתרונו בידיהם של הצדדים לו.

למי שאינו רוצה או לא מצליח למצוא מענה בגישור תמיד פתוחה הדרך לערכאה השיפוטית. משמעות הפניה לבית המשפט לצורך פתרון מחלוקות היא הפקדת גורל הסכסוך בידיים זרות. שופטים הם בני אדם, מיומנים בתחומי המשפט, שאת כוחם מקנים להם אותם בעלי דין שבחרו לשמוט מידיהם את פתרון הסכסוך, ולאבד את השליטה על גורלם.

מניסיוני, כמעט שאין מחלוקת שלא יכולה למצוא את פתרונה הגישורי. הכרעה שיפוטית לא תמיד מאזנת נכון בין צרכי הצדדים. אבחת החרב השיפוטית לא שמה קץ לסכסוך ולא מאחה את פצעיו. אלה מונחלים, לעיתים, לדורות הבאים.

אם פגשתם את חתול הצ'שייר הרי שנחשפתם בארץ הפלאות לאלגוריה הקסומה לחיים עצמם. אנחנו צונחים אל שעטת החיים במנהרת הזמן [שם: מחילת הארנב], ישנם רגעים בהם אנחנו קטנים וחסרי ישע [אליס שותה את מי החיים ומוקטנת], ובאחרים גדלים ללא פרופורציה לממדינו האמתיים, הכל בדרכנו למצוא את האיזון הנכון. את מרוץ הזמן המטורף מייצג השפן הלבן המתרוצץ ללא הרף וללא פשר, ובדרך פרוסים להם חיים שלמים רוויים בהרפתקאות.

כעורכת דין למודת קרבות, ובפרט כמגשרת המאמינה כי הדרך הנכונה לפתרון סכסוכים היא הגישור, אני נהנית להיזכר בהליך המשפטי המגוחך שמנהל המלך – הליך שבסופו דורשת המלכה לערוף את ראשה של אליס. זו אבחת החרב שעלולה לסיים עבור צד כזה או אחר את הליכי המשפט. אלא שאז מבינה אליס את חוסר הגיונו של המשפט ואת חדלונו, המוגדר שם, כחפיסת קלפים [מהלך מדהים בהינתן העובדה שהספר שנכתב ב-1865].

מסתבר שנפש האדם אינה משתנה בחלוף העיתים וגם הפגמים במלאכת השיפוט היו ויהיו. ללמדנו שאם רק ניתן, רצוי והכרחי לבחור בדרכים חלופיות לפתרון סכסוכים.

שלכם דיינה הר-אבן, מגשרת ובוררת מוסמכת