ועוד על גישור בימי קורונה

למה אני מנדנדת כל כך אודות הגישור בימים מוטרפים אלה? זאת מכיוון שאני מכירה את היום שאחרי!!! והמקרה שעליו אספר לכם בפוסט זה מעיד על כך!

לכולנו יש חברים או קרובים שהסגר הכפוי מציף אצלם קשיים ומחלוקות בתא המשפחתי. אלה סופרים את השעות לגאולה, וסבורים בטעות שהתחנה הראשונה ההכרחית כדי לפתור את שברון הלב עוברת דרך בתי המשפט.  נטייה זו של בני זוג להפקיר את גורלם בידי המשפט מזכירה לי את הצורך שלנו כילדים, כשפורץ ריב בין אחים, לפנות להורה כדי שיפתור את המריבה.  אך אני משוכנעת שישנה תמיד דרך אחרת.

אחד מפתרונות הקסם לענות על משברים הוא הליך של גישור. העוסקים בגישור יודעים לומר  שהליך זה משמעותו תמיד רווח לשני הצדדים או במילים של תורת הגישור "WIN-WIN".

אין כמעט מחלוקת שבה כל אחד מהצדדים לא יודע בתוך תוכו על מה מתוך השלם, שהוא מכלול רצונותיו הכמוסים, ניתן לותר כדי להגיע להסדר משביע רצון עבורו ועבור משנהו. הדברים האלה נכונים במיוחד בתחום דיני המשפחה. בתחום זה הסכסוכים הם מאוד יצריים, האהבה הכבירה המאפיינת את ראשיתו של הקשר הזוגי הופכת לאיבה. מפח הנפש מהזוגיות שאכזבה מחפשת נקמה. זו המלכודת.

לכן, למרות שלכאורה הסוגיות אינן תמיד סבוכות: על פי רוב בדיני המשפחה ישנו שלם  – הוא הרכוש המשפחתי שנצבר במהלך הנישואין, שעכשיו יש לפרק אותו ולחלוק בו בדרך כזו או אחרת, וישנם על פי רוב ילדים שתמיד צריך להמשיך ולדאוג, בדרך המיטבית, לצרכי קיומם, כפי שהדבר ממילא נעשה בתא המשפחתי השלם.

אישית אני לא מאמינה שישנה מחלוקת שלא יכולה להסתיים בהליך של גישור. אתן לכם את הדוגמא הכי מובהקת לכך. אלה מכם שמכירים אותי אולי זוכרים שבעברי הרחוק, בתחילת שנות התשעים, ייצגתי בבית המשפט העליון את דניאל נחמני בפרשה שהרעידה את אמות הסיפין של מערכת המשפט.

זוהי פרשה שנידונה בבית המשפט העליון בהרכב של 11 שופטים.

אזכיר למי שאינם זוכרים את הפרשה: בני הזוג נחמני נלחמו על גורלן של ביציות שהופרו על ידם. בצד אחד עמדה האישה- רות שלא יכלה,  למרבה הצער להרות, מכיוון שאיבדה את הרחם שלה. האפשרות באמצעותה רצתה לזכות בילד משלה היתה בעזרת פונדקאית. בני הזוג נחמני נלחמו שנים על הזכות  לקיים הליך של פונדקאות בישראל. בזכותם חוקק בישראל חוק הפונדקאות או בשמו הנכון החוק "לנשיאת עוברים". אלא שהשנים בהן נלחמו יחד לממש את זכותם להביא לעולם ילד בישראל באמצעות פונדקאות, סדק בסופו של דבר את המערכת הזוגית שלהם. בני הזוג נפרדו, ודניאל סרב לאפשר לרות להשתמש בביציות המופרות, הוא  לא הסכים שרות תלד ילד שהוא לא יוכל לשמש לו כהורה מיטיב ולגדל אותו בעצמו, ילד שיוולד מראש לזוגיות חצויה. לכאורה היה זה משפט שלמה קלאסי של הכל או לא כלום.

ואכן, המקרה נידון בבית המשפט העליון תחילה בהרכב מורחב של 5 שופטים. טענתו של דניאל, שיוצג על ידי, שלא להתיר לרות שימוש בביציות המופרות מזרעו, התקבלה בדעת הרוב. רות ביקשה דיון נוסף בהרכב מורחב  ולכן התכנסו אחד עשר שופטי עליון  לדון בשאלה למי הזכות בביציות המופרות. גם שם נחלקו הדעות אך עמדתה של רות התקבלה על דעת הרוב ורות זכתה במשפט.

מטעמים משפטיים שלא ארחיב עליהם כאן – החזרתי את העניין פעם נוספת לבית המשפט העליון. הפעם, עייפים מגלגוליה של פרשה זו, שאלו השופטים את בני הזוג מדוע שלא ינסו בני הזוג את דרך הגישור במטרה  להפסיק אחת ולתמיד את המריבה שביניהם? בשלב זה כבר כל שופטי העליון דנו בסוגיה. מונה על ידי בית המשפט העליון שופט בדימוס כמגשר. וראו זה פלא רות ודניאל הצליחו להגיע ביניהם להסדר שבו כל אחד מביניהם קיבל את עיקר מבוקשו. ההסדר הזה, למרות שאושר על ידי בית המשפט העליון בתוקף של פסק דין, לא היה אפשרי מהבחינה המשפטית.  אבל הוא היה נכון לשני הצדדים והוא פתר אחת ולתמיד את הסכסוך המתמשך ביניהם שבו היו מעורבים כל שופטי בית המשפט העליון.

המסקנה המתחייבת ממקרה זה היא שאין באמת מקרה, ולו גם הקשה ביותר, שאינו יכול להסתיים באופן שמתאים לאותה מחלוקת ספציפית שמתעוררת בין שניים.

שלכם דיינה הר-אבן, מגשרת ובוררת מוסמכת