"ממלכת הסעד"

בעת האחרונה אנו עדים לביקורת קשה כנגד פקידי הסעד ושירותי הרווחה המוציאים ילדים מחזקת הוריהם. קורה לא פעם בהליכי גירושין שביהמ"ש נעזר בפקידי הסעד על מנת לקבל החלטה מי יהיה ההורה המשמורן.

אך, האם ראוי שהורה, בעת גירושין, יהיה נתון לחסדיו של פקיד סעד כזה או אחר? האם ראוי כי בתי המשפט יאמצו את חוות הדעת של פקידי הסעד באופן עיוור כמעט?

סעיף 2 לחוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים), תשט"ו-1955 קובע כי ביהמ"ש רשאי לצוות על עובד סוציאלי לעניין סדרי דין לחקור בנידן קטין ולחוות דעתו בתסקיר בכתב.

פקיד הסעד למעשה משמש כזרועו הארוכה של השופט הדן בתיק. הוא אינו 'פקיד טכני' אלא 'בעל דבר'. הוא המוציא ומביא את העניין שבתחום סמכותו לביהמ"ש, והוא המקבל הוראות מביהמ"ש כיצד לפעול. בבואו לביהמ"ש הוא מגיש תסקיר על מצבו של הקטין ובדיוני ביהמ"ש הוא מחויב לטעון טענות, וכמובן עליו מוטלת החובה להשיב לטענות שטוען בעל הדין שכנגד. מלבד זאת, תפקידו של פקיד הסעד הוא להציע דרכי טיפול לביהמ"ש, כדי שביהמ"ש ידע לבחור לו את דרך הטיפול הנראית לו.[1] האם באמת בתי המשפט הם אלה הבוחרים בדרך הנראית להם? או שמא מאמצים את חוות דעתו של פקיד הסעד כלשונה? בתי המשפט נוטים לקבל את התסקירים של פקידי הסעד ללא חקירה וללא בדיקה.

תפקידם של פקידי הסעד לסדרי דין טומן בחובו מורכבות רבה, עליהם לבצע חקירה ולכתוב תסקיר לבית המשפט, על מנת שאלה יוכלו להכריע בשאלות הרות גורל הקשורות במשמורת וטיפול בילדים. פקידי הסעד מבצעים מעין חקירה בשליחות מערכת המשפט, אך הם גם עובדים סוציאליים ועליהם לתת שירות אמפאתי, קשוב ומועיל ללקוחות[2].

מיומנותם המקצועית של העובדים הסוציאליים מתמקד בראש ובראשונה באבחון ובטיפול תוך יצירת יחסי אמון עם המטופל.

עובד סוציאלי פועל לפי חוק העובדים הסוציאליים המטיל חיסיון על המידע המועבר בטיפול. תפקידם של פקידי הסעד עומד בסתירה לכך מאחר ועל פקיד הסעד לכתוב חוות דעת בהתבסס על המידע שהתקבל מהמטופלים ועל פיו לערוך תסקיר ולהגישו לביהמ"ש. תסקיר זה ישמש את ביהמ"ש להכריע בגורלם של המטופלים וילדיהם.

יחסי האמון והאמפתיה הנוצרים בין פקיד הסעד למטופל עלולים לעמוד למטופל לרועץ כאשר, משתף הוא את פקיד הסעד בחששותיו וברגשותיו בהליך כאוב של גירושין. על פקיד הסעד ליידע את המטופל כי כל מה שייאמר בפגישות אלה ישמש כבסיס לתסקיר שיוגש לביהמ"ש.

ישנם מקרים שבהם פקידי הסעד חווים דעתם אודות משפחות שהיו מטופלות אצלם בעבר כך, שאם הורה אחד הותיר רושם על פקיד הסעד, בתפקידו כעובד סוציאלי, עלולה חוות הדעת להיות מוטה לטובת אותו הורה, דבר הפוגע בניטרליות של חוות הדעת. תלונות המוגשות ע"י הורים שנפגעו מהחלטותיהם של פקידי הסעד מובאות לשולחנם של פקידי הסעד המחוזיים או פקיד הסעד הארצי ונבדקות בתוך המערכת. דבר זה מהווה בעיה מאחר והלכה למעשה, הפיקוח המחוזי והארצי נותן גיבוי כמעט מוחלט לפקידי הסעד.

זאת ועוד, בתי המשפט מטילים על פקידי הסעד במקרים רבים לנהל מעקב שוטף אחר יישום ההסדרים שנקבעו לפי סעיפים 19 ו-68. מטלה זו מהווה למעשה תמריץ להורה לשוב ולגשת לפקיד הסעד במידה ואינו שבע רצון מתפקודו של ההורה האחר. הבעיה היא שפקיד הסעד המשמש כ"מבוגר האחראי" מאפשר את המשך ההתכתשות בין ההורים. אם ירצה הורה לפגוע בהורה האחר יכול לעשות זאת בנקל. על אחת כמה וכמה כאשר אותו פקיד סעד מזוהה עימו.

בידי פקידי הסעד מופקד כח רב ובין היתר, הכח להוציא ילד מהוריו, מביתו ומסביבתו. יצוין כי ישנם מקרים שבהם יש להוציא ילדים מבתיהם אולם, אלה מקרים קיצוניים בהם טובת הילד דורשת זאת. אולם, ישנם מקרים רבים בהם ילדים מוצאים מבתיהם שלא לצורך.

הכלי העצמתי ביותר המצוי בידי פקידי הסעד הוא "צו חירום", סמכות המוענקת לפקיד סעד להוציא ילד מביתו במידה ונשקפת לו סכנה. צו חירום מאפשר להוציא ילדים מבתיהם ללא חקירה מקדימה, ללא הבאה בפני שופט אלא בתוך שבוע, וללא פירוט מיידי ומלא של עילת ההוצאה מהבית. כשמתעורר חשש ממשי לשלומו הפיזי והנפשי של הילד, החוק מאפשר לפקיד הסעד גם לשלוף אותו מהגן ומבית הספר, בסיוע משטרה, ולהעבירו למרכז חירום של משרד הרווחה.

עוד יצוין כי ההחלטה על גורל המשפחה וילדיה ניתנת בוועדת החלטה, המכונה גם "ועדה לתכנון דרכי טיפול". אל הוועדה מגיעים לא מעט הורים, בלי להבין כלל את משקלה הקריטי בקביעת גורלם. הוועדה משמשת מסגרת לדיון מקצועי, לאבחון ולקבלת החלטה בעניינם של ילדים, שיש חשש כי מסיבות שונות הם עשויים להימצא בסיכון. הוועדה רשאית להחליט על המשך טיפול מעמיק בילד בחיק המשפחה במסגרת הקהילה, או על הוצאתו מהבית.

בתאריך 29.7.13 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון- צמצום סמכות של פקידי סעד וגורמים אחרים להכריע בעניין קטין), התשע"ג-2013. בדברי ההסבר להצעת חוק זו צוין כי לפקידי הסעד כח רב. האצלת הסמכות אל פקידי הסעד מעניקה לפקידים סמכות מעין שיפוטית אשר אינה בגדר המומחיות המקצועית שלהם, הכוללת שיקול דעת רחב, בעוד אין כל פיקוח על החלטותיהם. במקרים רבים ממליץ פקיד הסעד על הסדר ראייה לטעמו ומפעיל לחץ על בני הזוג לקבלו. הצדדים, המודעים לכוח הרב הנתון בידי פקידי הסעד, נאלצים לא אחת לקבל את ההסדר המוצע, והכמעט כפוי, כדי שתנאי הפגישה עם ילדיהם לא ירעו. לפיכך, הוצע לבטל את האפשרות של ביהמ"ש לאצול את סמכותו להכריע בעניין הסדרי ראייה ובכל עניין אחר הנוגע לקטין ושההורים אינם מסכימים לגביו. כך, ביהמ"ש יוכל לשמוע את המלצותיהם של הגורמים המקצועיים המעורבים, אך הוא יהיה הגורם המכריע הבלעדי לעניין זה. נכון לעת כתיבת שורות אלה וועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק.

בעקבות תחקיר שנערך בעיתון סוף השבוע "ישראל היום" בתאריך 20.12.13 ח"כ תמנו-שטה פנינה וח"כ שטבון יוני העלו לסדר יומה של הכנסת הצעה לדיון מהיר בנושא. בהצעה זו הביעו ח"כ את חששם מפני חוסר הפיקוח על פקידי הסעד וכן, על הקלות בה מוציאים ילדים מבתיהם. כמו כן, צוין כי בעקבות החלטות של פקידי הסעד לעיתים מנותק אחד ההורים מחייו של הילד לצמיתות. עוד הוסיף ח"כ זאב ניסים כי השופטים עצמם מודים כי בהעדר אמצעים לבדוק את המקרים הם נוטים לקבל כמעט אוטומטית את עמדת פקידי הסעד, על אף שאכן גם לדעת השופטים מדובר בהליך מסופק ואולי מפוקפק.

האם בזאת תמה ממלכת הסעד או שמא זוהי רק תחילתה של דרך חדשה? האם בתי המשפט יבחנו לעומק את התסקירים המוגשים לפתחם ובכך ימנעו את הטרגדיה הבאה?

שלכם דיינה הר-אבן, מגשרת ובוררת


[1] דוח של ועדת ייעוץ לקביעת סמכות "ועדות החלטה" ודרך התנהלותן מול פקידי הסעד למיניהם, בראשות ד"ר ישראל צבי גילת (להלן: דוח ועדת גילת).

[2] דוח סלונים נבו, על דרכי פעולת פקידי סעד לסדרי דין, נובמבר 2008.