סיפור אמיתי לשבוע הגאווה: להכיר מהותית בהורים בני אותו המין

שבוע הגאווה בפתח, העיר לובשת חג ודגלי הקשת מתנוססים ברוח. אך העבודה למען שוויון זכויות הלהט"ב בישראל עוד רבה מאוד. סיפורן האמיתי של קרן וענת, ממחיש עד כמה דרושה הכרה אמיתית, מהותית ויסודית,  בזכויותיהם של הורים בני אותו המין.

מילים אינן יודעות לתאר את עוצמת האהבה שיודעות ענת וקרן זו לזו, ולילדים שהרתה להן אהבתן. אחרי שנים שבהן היו שתיהן נשואות לבני זוג בנישואין שלא צלחו, הן גילו ממבט אקראי ראשון שאינן מסוגלות עוד להיפרד. כדי להבטיח את המחויבות ההדדית האחת לרעותה הן ערכו ביניהן הסכם לחיים משותפים, שקיבל תוקף של פסק דין, וצוואות משותפות שנועדו להבטיח את שיעשה ברכושן לא רק בחייהן אלא גם לאחר אריכות ימים ושנים. בנאמנות ובמחויבות הורית הדדית הן גידלו זו את ילדיה של זו אשר נולדו להן מנישואיהן הקודמים.

לימים, גמלה בליבן ההחלטה ללדת לתא המשפחתי המשותף ילדים נוספים שיהיו משויכים גנטית אלה לאלה. השתיים בחרו לרכוש תרומת זרע אנונימית מאותו תורם זר, ובאופן מרגש שתיהן הופרו באותה העת. הן חישבו ומצאו את התכונות שהיו רוצות כי יהיה לאביהם הגנטי של ילדיהם העתידיים ורכשו, בהחלטה משותפת, את זרעו. בטרם הופרו ענת וקרן מזרעו של הזר, ערכו ביניהן הסכם להורות משותפת, וכך הבטיחו זו לזו בעבותות, כי יהא אשר יהא, גורל ההיריון של מי מהן, יהיו הילדים שייולדו לאחת מהן או לשתיהן משותפים. ההפריה של שתיהן נקלטה והן נשאו, אולי לראשונה בישראל, את הריונן בו זמנית.

קרן וענת ילדו במרחק של שבועיים ימים זו מזו. אך כאילו ניבאו מראש את תהפוכות הגורל, אושפזה קרן לנוכח סיבוכי הריון קשים. כדי להחליט אם להמשיך את הריונה היה הכרח לבחון האם אין מקורו של אותו סיבוך הריוני בפגם גנטית שלה, או של תורם הזרע. שעות איומות עברו השתיים כשהן אובדות עצות, אל מול החשש לאבד את עובריה של קרן. מובן כי אלה הם ילדיהם המשותפים. האפשרות להשיג דגימת דם, כפי שהורו להן הרופאים, מתורם זרע אנונימי שמוצאו ומקום הימצאו אי שם בארץ זרה ורחוקה נראתה משימה חסרת כל תקווה. אלא שענת לא אמרה נואש, עלתה על מטוס ובתוך יממה ניצבה על מפתנו של בנק הזרע במדינה בה רכשו את התרומה. אחרי שהציגה ענת, שטופת דמעות את בעייתן, נאמר לה להמתין שעות ספורות בעוד הבנק הזר ינסה לאתר את התורם האנונימי ולבחון אם ברצונו לסייע למצוקתן של הנתרמות מזרעו. בדרך נס, נאות התורם באחת לשתף פעולה עם השתיים, והתייצב הפעם "לתרום" את דמו.

כבר בליל המחרת מצאה את עצמה ענת לצד מיטתה של קרן כששתיהן ממתינות נסערות לשמוע את תוצאות בדיקות דמו של התורם הזר ואת גורל עובריהן. משנמצאו הבדיקות תקינות, נמצאה דרך לילד את קרן מבעוד מועד ושני הילודים, שנולדו לה, הרבה לפני זמנם, שוכנו באינקובטורים לסיים את תקופת הבשלתם. מהריונה של קרן, לאחר תלאות לא מעטות, זכו היא וענת לשני תינוקות מדהימים. כעשרה ימים אחרי שילדה קרן, קרעה ענת ללדת את עובריה שלה. הפעם לא ידע הגורל רחמים, ולידתה הסתיימה במות אחד מבין שני הילודים שנשאה ברחמה ואילו היא עצמה פרפרה שעות ארוכות בין חיים למוות. בסופה של טראומה קשה זו ניצל ילוד אחד והצטרף לאחיו התאומים. קרן וענת, מאושרות אך מותשות, חזרו לדירת מגוריהן שהן חובקות בזרועותיהן את שלושת ילדיהם אשר הביאו לעולם במאמץ משותף ויש לומר הרואי.

קרן וענת הן נשים פורצות דרך, אך לא רק באהבתן. בעשרת הימים שבין לידת קרן ללידת ענת, פנו אלי השתיים בבקשה שאוציא בעבורן צו הורות פסיקתי. מדובר בצו הורות הניתן בימינו הודות להכרת בית המשפט העליון בהורות במקרה של פונדקאות חו"ל של בני זוג מאותו המין [בג"צ 566/11, הידוע בשם ממט], שעה שעד אז הוכרה בדין רק הורות בהליך פונדקאות בישראל מכוח החוק לנשיאת עוברים המכונה חוק הפונדקאות. צו הורות פסיקתי אכן ניתן בישראל לא אחת, אך זאת לאחר הליך אימוץ ארוך ומייגע. דווקא ענת וקרן היו החלוצות שזכו ב"צו הורות פסיקתי", בלא כל הליך משפטי מורכב, מבלי שנדרשו להופיע בבית המשפט, על יסוד בקשה מלווה במסמכים המוכיחים את הזוגיות האמיצה ביניהן, בקשה שהועברה לעיונו של היועץ המשפטי של משרד הרווחה ואף מבלי שנדרש בעניינן תסקיר סעד למסוגלות הורית הדדית.

חידוש נוסף שיש לרשום על שמן של ענת וקרן היא העובדה שהמוסד לביטוח לאומי הסכים להכיר בהן כאימהות משותפות לשלישיה, מה שמאפשר להן ליהנות מקצבת ילדים משמעותית מזו לה היו זוכות אלמלא הוכרה הורותן המשותפת.

אך אם הסוף טוב על מה מחאתי? ובכן, הטיפול בעניינן של ענת וקרן מחייב הבנה כי ראוי להכיר ולהעניק צו הורות פסיקתי לא רק סמוך מיד לאחר לידתו של וולד, אלא כבר לאחר התעברות בעוד האישה נושאת את הריונה. אלמלא היו השתיים בנות אותו המין, נהיר כי במות בת הזוג במהלך הריון או לידה, לא היה ספק באשר להורותו של האב על הילוד. אך לו חס וחלילה נפטרה ענת, באותה לידה טראומטית ורק בנה היה נותר בחיים – לא הייתה דרך להבטיח את הורותה של קרן על אותו הילוד, וכדי שלא יימסר לאימוץ לאחרים היה עליה לנהל מאבק משפטי קשה וממושך שאת סופו מי יישורנו.

העיר אמנם לובשת חג ודגלי הקשת מתנוססים ברוח. אך המציאות מורכבת ומעוולת. ראוי בימינו להעניק שיוון מלא להורים בני אותו המין.

שלכם דיינה הר-אבן, מגשרת ובוררת