צייתנות מדאיגה

פרופ' בן ישראל באחד ממאמריו  האחרונים אודות הקורונה מתייחס, בין היתר,  לכך שנגיף הקורונה  מתנהג באופן דומה בארצות שהטילו סגר ובאילו שלא עשו זאת. [הבשורה המשמחת היא שממילא הנגיף קצת התעייף] . מחשבותיי נושאות אותי לספרה המצמרר של כריסטינה צ'אדלר [בלשנית במקצועה] "קול". ספר מתח זה דומה במהות לספריה של מרגרט אטווד "סיפורה של שפחה" ואח'. "הקול" מספר אודות חבורה של פוליטיקאים בוושניגטון שפעלו בהצלחה להשיג לאחור את שיווי זכויות הנשים, ולהשליט שלטון ללא מצרים של גברים. את הנשים הפכו, באחת, לעקרות בית משוללות קול, כשהמבעית ביותר הוא צמיד מילים שהוצמד לידן של נשים ובנות  הסופר מילים. מי שחרגה ממכסת 100 המילים ליום זכתה במכת חשמל. [כדרכו של הז'רגון: חולף זמן עד שקומץ אנשים מוצא את ההזדמנות והכלים להפסיק את הטירוף]. מה שהדהים אותי זו הקלות המצמררת שבה המהלך הזה קרה וההמון התיישר ברובו  לתכתיבים. באופן  לא מפתיע  הסיפור הזה מעלה הרהורים נוגים אודות  הקלות הבלתי נסבלת שבה ציבור שלם הושתק. משטרה וחיילים נעים ברחובות, והמוני אדם חרדים מפני רע מסתורי מצייתים לתכתיבים שעונשים בצדם. מי ייתן ונחזור במהרה לנורמאליות.

שלכם דיינה הר-אבן, מגשרת ובוררת