הסכמי ממון – חשיבותם

חיי הנישואין הם הבטחה למסע מופלא בזמן אל העתיד. הכל אפשרי –  שנים של אהבה מתממשת ומתחזקת הן אפשרות שאנחנו מייחלים לה לעת הנישואין,  אלא שעל סף דלתו של המסע הזה לקראת שנות הנישואין אין באפשרותנו לדעת מה ילד יום. איננו יכולים לעצום עין אל מול האפשרות, כי ההבטחה לנצחיותם של הנישואין והחיים המשותפים תקרוס אל מול מציאות החיים. אנחנו יכולים, בתבונה, להכין את עצמנו מבעוד מועד לאפשרות הרעה הזו ולייחל  לעצמנו, כי אפשרות שכזו לא תארע. ממש כפי שאנו מבטחים את הרכב שבו אנחנו נוהגים, ורכוש אחר בפוליסות ביטוח מפני נזקים אפשריים, מתוך משאלת לב שלעולם לא נזדקק להן.

עלינו לזכור, כי התא המשפחתי המתהווה מתאפיין בכך שהוא מהווה בסיס לשותפות כלכלית. התא המשפחתי הוא תא כלכלי שיצטרך לכלכל את צעדיו לעתיד לבוא גם בשים לב למקורות הכספיים שיעמדו לרשותו ולמחויבויות כספיות שמקבל על עצמו כל צד. זהו עסק מתהווה שילך ויתפתח במהלך החיים המשותפים.

הבטוחה לה צריכים בני זוג בדרך לנישואין לשאוף היא לערוך ביניהם הסכם ממון בין בני זוג. הסכם ממון מסדיר את ענייני הממון בין בני זוג והוא צופה את פני העתיד – מועד פקיעת הנישואין, מחמת גירושין או מות מי מבני הזוג. עריכתו של הסכם יחסי ממון הומלצה על ידי המחוקק בחוק הידוע בשמו "חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג -1973".  החוק חל על בני זוג שנישאו אחרי 1.1.1974. בחוק קובע המחוקק, כי בני זוג רשאים להסדיר את ענייניהם הממוניים בהסכם. הסכם שכזה ניתן ורצוי לערוך לפני הנישואין אך אפשרי לערוך אותו גם במהלכם.  המחוקק קבע כי על בני זוג שלא ערכו ביניהם הסכם יחולו הוראות החוק. הוראות החוק הן בברור ברירת המחדל.

לכאורה קובע "חוק יחסי ממון" את עקרון העל לפיו רכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים על ידי מי מבני הזוג, למעט מתנות, ירושות, וקצבאות, הוא רכוש משותף  השייך לשניהם. רובם של הזוגות הנישאים מכירים את הכלל הזה, ועמדתם של רבים היא כי בין כה וכה כוונתם המשותפת תואמת את רוח החוק. לעת הנישואין לא מעלים בני זוג בדעתם אפשרות של פירוד. בנישואין ראשונים, הדרישה לערוך הסכם ממון באה, לא אחת, מצדם של   הורים  המבקשים להבטיח כי רכוש משפחתי שניתן לילדם לא "ייגרע" ויעבור אל בן הזוג האחר במקרה של פירוד. דרישה  הורית זו נתקלת, לא אחת, בהתמרמרות של בן הזוג האחר, ולעיתים אף בזו של הבן או בת הזוג  בעלי הממון שאינם רוצים להכאיב או להעליב את בחיר/ת לבם דווקא בהגיע הרגע המאושר של איחוד וחיבור לתא משפחתי משותף.  זוהי עמדתם של מי שאינם בקיאים, מטבע הדברים, בדקויות של החוק, ובדרך החתחתים הצפויה בכל מקרה שהנישואין מגיעים אל קיצם, שלא בהבנה או בהסכמה.

בנישואין חוזרים בני זוג או אחד מהם, כבר למודי ניסיון וכבר הפנימו את החשיבות  שבעריכת הסכם ממון.

יתרונו של הסכם על הוראות החוק?

חוק יחסי ממון קובע כי אין שותפות רכושית בין בני זוג במהלך הנישואין אלא רק בפקיעתם.  במהלך הנישואין כל צד הוא בעלים של רכוש הרשום על שמו ומחויבויות כספיות שנטל על עצמו. או בלשון המחוקק: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".

הזכות לחלוקה של רכוש שנצבר במהלך הנישואין, מה שמכונה בפי המחוקק "איזון משאבים", מתהווה ב"פקיעת הנישואין", שאז כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג , זכויות וחובות שנצברו בחיים המשותפים, פרט לנכסי ירושה או מתנה או נכסים שהיו למי מהם ערב הנישואין.

אין בכוונתי להרחיב יתר על המידה בכל הדקויות המשפטיות הנוגעות לפרשנות החוק, אלא להציג את המסגרת הכללית הדרושה להבנת החשיבות שבעריכתו של הסכם  הממון, בין שאנחנו בעלי הון וממון, ובין שאין באמתחתנו דבר פרט לאהבה עצומה לבן הזוג האחר וצפייה לכך שלעולם נהיה ביחד, וגם אם לאו נחלוק ברצון ובכבוד את כל שצברנו, זכויות וחובות.

הוראות החוק ופרשנותו מותירות לבתי המשפט מרחב לסטות מכללי האיזון. דוגמא מובהקת היא,  כי דירה הרשומה על שם אחד הצדדים, אפילו קיבל אותה בירושה או במתנה, אם שימשה לאורך שנים כדירת מגורים משותפת – עשויה להיחשב לנכס בר איזון.

חולשת החוק

חוק יחסי ממון קובע עצמאות כלכלית של כל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין ומאפשר את "איזון המשאבים", כאמור, רק בפקיעתם. הפקיעה בחיים היא בגירושין או אחרי תקופת פירוד. ואולם, בעוד שהנישואין כשלעצמם מתהווים אך ורק כשישנה נכונות של שני בני הזוג לבנות חיים משותפים, כאשר אחד מהצדדים מעוניין בפירוד הוא לא תמיד מוצא אוזן קשבת אצל האחר. לא בהכרח מגיעים שני בני הזוג לאותה מסקנה, באותה העת, וגם אם כן, האהבה והרצון הטוב לחלוק את כל שיש, הצהרה שכיחה בראשית הדרך המשותפת, לא תמיד מלווה את שעת המשבר בזוגיות. אם בנישואין ישנה אחדות כוונות ואינטרסים הרי שבגירושין לכל צד שיקולים אחרים ושונים. זהו הטבע האנושי ואין להתעלם ממנו. למרבה הצער, בהעדר הסכמה מראש בדבר אופן חלוקת הנכסים הצבורים  בעת פירוד, מתנהל בין צדדים מאבק עיקש בפירוד, ובשיטתנו המשפטית הוא עשוי להתנהל בין שתי ערכאות שיפוטיות, בתי משפט למשפחה ובתי דין רבניים.

יתרונו של ההסכם

הסכם ממון יכול להבטיח שותפות כלכלית גם במהלך הנישואין. הוא יכול לקבוע  את האופן בו בוחרים בני זוג לנהל כלכלית את התא המשפחתי במהלך החיים המשותפים. יתרונו הגדול הוא בכוחו להגדיר בהסכמה את האופן בו יתבצע הפירוד אם חלילה יידרש. בני זוג יכולים להבטיח לעצמם, כי בכל מקרה שאהבתם הגדולה תתנפץ אל מול משברי החיים, יהיה כל אחד מבניהם בן חורין לבקש ולזכות בפירוק הרכוש בתא המשפחתי, ללא ריב ומדון, ומבלי שלאחד יהיה כוח עדיף על משנהו או שיידרש להסכים לתנאי הסכם גרועים רק משום הרצון לפרק את הקשר המשפחתי. הסכם ממון יכול להבטיח, כי במקרה של קרע לא יהיה האחד בן ערובה של משנהו, וניתן יהיה לנתק את החיבור הזוגי בהגינות, כך שכל אחד מבני הזוג יהיה חופשי לפנות לדרכו עם אותו חלק ברכוש שהוסכם כשייך לו. כך ניתן להביא לפרוק וחלוקה מיידים.

מה לא כלול בהסכם ממון

צריך לדעת, כי הסכם יחסי ממון אינו מכוון לפתור קשיים הנוגעים לאחריות הורית לילדים שיוולדו לתוך המסגרת המשפחתית. הסכם כזה אינו מבטיח חלוקת ירושה במקרה חס וחלילה של פטירה. נניח שההסכם קובע חלוקת זכויות וחובות בחלקים שווים בפירוד, בכך לא די! אם כל צד רוצה להבטיח מה יעשה בחלק שלו  בפטירה, עליו לערוך צוואה שהיא המסדירה חלוקת נכסים אחרי המוות. הסכם הממון גם איננו מבטיח את הסדרת הגט הדרוש במקרה של פקיעת הנישואין. גט פיטורין מסור מכוח הוראות חוק המכונה "חוק שיפוט בתי דין רבניים, נישואין וגירושין" לסמכותם הבלעדית של בתי דין רבניים, ויש הכרח בהסכמה מרצון, לעת הגירושין, לתת גט ולקבלו. ואולם, הסכם יחסי ממון יכול בהחלט להבטיח, כי העניינים הממוניים הכרוכים בגירושין, המהווים את עיקר סלע המחלוקת לקראת פירוד, ייפתרו בהסכמה על בסיסו של אותו הסכם, באופן שלאף אחד מהצדדים לא תהא כדאיות כלכלית למשוך את הסדרת הגט.

כללי סף

הסכם ממון מחייב אישור באופן הקבוע בחוק. כאשר ההסכם נערך לפני הנישואין  ולמטרתם ניתן לאשר את ההסכם  בפני עורך דין שהוא נוטריון,  רושם נישואין,  בית משפט לענייני משפחה, או בית דין דתי. כאשר ההסכם נעשה במהלך נישואין ניתן לאשר אותו אך רק בערכאה שיפוטית. בכל מקרה חייב הגורם המאשר את ההסכם להבטיח כי בני הזוג התייצבו בפניו, הבינו את משמעות ההסכם עליו חתמו, וכי החתימה על ההסכם נעשתה ברצון משותף. כל שינוי בהסכם הממון לאחר אישורו מחייב הסכמה בכתב והגשת התיקון או השינוי לאישור בית המשפט.

מטרתם של הסכמי ממון היא לייתר מחלוקות במהלך הנישואין, ובמקרה הצורך לעת פקיעתם.