בתחום דיני המשפחה אין לגישור תחליף. אין סכסוך או מחלוקת שבהליכי גישור לא ניתן לתת להם מענה. מנגד החלופה של התנהלות בערכאות השיפוטיות, שהן כשלעצמן מסוכסכות ביניהן [בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה] עלולה לגרור את בעלי הדין הניצים, משפחותיהם ומכריהם אל עבר שנים ארוכות של קרע וניכור שאין ממנו מרפא. הצלקות שההליך השיפוטי גורם, בפרט בתא משפחתי שיש בו ילדים, הן הרות אסון, לעיתים לדורי דורות. הסכסוך נותר כפצע עמוק ובלתי פתור.
ההיבט הרגשי מנהל את המחלוקות הבינאישיות בתחום דיני המשפחה ביד רמה. כידוע, ההחלטה לשים קץ לחיים משותפים היא קשה וכואבת, אולי המטלטלת ביותר שנדרש אדם לקבל בחייו. כשאני מהרהרת בחווית הגירושין עולה בדעתי תמונת גירושם של הגר ובנה ישמעאל מבית אברהם. חיים שהיו מורגלים להם השתנו באבחה כשנזרקו למדבר. זו אכן אלגוריה מופלאה לתיאור הגירושין, שברו של חלום. זוהי אכזבה ממהלכם של החיים שנתהוו, מהאדם שהיה קרוב והפך לזר ומנוכר. השבר מערער את יסודותיו של עולם שלם שנבנה בעמל, ומלווה במפח נפש מהאני שלא עמד בציפיות מעצמו. הפירוד לא נולד בחלל הריק. לפני קבלת החלטה בדבר פירוק התא המשפחתי חולפים ימים רבים, לעיתים שנים, של חוסר נחת, רוגז, כעס וייאוש, בהם התערערו יסודות התא המשפחתי. בין המחשבות הסותרות ישנה, לעיתים, תחושת הקלה אך בצדה תמיד חרדות אין ספור. זו פסיעה על פני תהום, אל הלא נודע. חשש מאובדן הקשר, גורל הילדים ושהיוו זמן רב תירוץ להמשיך ולאחוז בחיים שנבחרו, תחושה של כאוס, מיאוס ואובדן שליטה מהמוכר והידוע. עם הסבך הרגשי הזה נדרשות הערכאות השיפוטיות להתמודד, והן כפיל בחנות חרסינה. בתי המשפט ובתי הדין הרבניים אינם בברור המקום הראוי והנכון להתרת סבך הרגשות הסותרים שעמם נדרשים בני זוג ובני משפחה להתעמת בדרך לחיים אחרים.
הכמיהה שיש, לעיתים, לבני משפחה מסוכסכים להפקיר את גורלם בידי הערכאות השיפוטיות דומה, במידת מה, לכמיהתם של ילדים המתקוטטים ביניהם לכך שהוריהם יפתרו בעבורם את הריב. זוהי כמובן אשליה. כידוע, בעולם המשפט ובערכאות השיפוטיות מאבדים צדדים את ייחודם, המחלוקות ביניהם נבחנות בעיניים משפטיות קרות ומנוכרות, זרות עפ"ר לסערת הרגשות עמה מגיעים בעלי הדין לפתחן. הסכסוך אינו מסתיים אלא נפסק, הריב נותר בעינו.
המשפטנים שביננו מודעים היטב לכך, ששופט הוא אדם זר המתערב באופן עמוק בחייהם של המבקשים את עזרתו. אנחנו ערים לכך שבהליך השיפוטי שולט המזל. התוצאה המשפטית מושפעת מהשופט שמפעיל אותה, ממאפייני הרקע התרבותי והאישיות הייחודיים לו, מתפיסת עולמו, ניסיון חייו, ומזגו השיפוטי. לנעשה בין כותלי המדור המשותף, בחדרי חדרים, בסכסוך משפחתי אין בדר"כ עדים, ולא תמיד ישנן ראיות. התרשמות, רגעית למדי, של השופט הדן באותה המשפחה שזמנו מדוד, ממהימנות בעלי דין להם זה, לעיתים, מפגש ראשון וטעון רגשית עם מהלכו של דיון משפטי. חורצת לשבט או לחסד את דינם, ומקעקעת את הדרך להליכי ערעור שעלותם מכבידה. התרבות המשפטית שלנו מותירה לשופטים טווח נרחב של שיקול דעת. המשפט מאפשר לשופט, במקרים רבים, להגיע ליותר מתוצאה משפטית אחת. אנחנו מודעים למגרעות אלה של ההליך השיפוטי ולעובדה שבעולם המשפט שולטת אלת המזל, לקוחותינו-לא!
החוויה הרגשית המתסכלת ומטלטלת בתום דיון משפטי מזכירה לי בחיוך את הפתיחה לספרו הנפלא של הסופר והעיתונאי האיטלקי פיטגרילי "הניסוי של השופט פוט". שופט המכהן כנשיאו של הרכב מייעץ לנאשמת שדינה נחרץ ברוב דעות חבריו להרכב, לערער אגב שימוש במילים בוטות כלפי עמיתיו, מוותר על כס השיפוט ויוצא אל המולת החיים.
ההכרה באילוצים ובכבלים של הערכאות היא שהובילה את המחוקק, המערכת השיפוטית, ואותנו המגשרים להציע לבעלי דין לפתור סכסוכים בדרכים אלטרנטיביות. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בסכסוכים משפחתיים. ההיבט המשפטי אינו ההכרחי לצדדים בסכסוכים אלה. בעבורם חיוני ללמוד לקחת שליטה על חייהם העתידיים, ולסיים את המחלוקות ביניהם, אחת ולתמיד, בפרק זמן סביר ובהוגנות.
בנימה אישית אומר, כי את הלקחים האלה למדתי ממעוף הציפור עוד בראשית שנות התשעים, כאשר בחרתי לעסוק בדיני המשפחה לאחר שנים בהם כיהנתי כיועצת משפטית בסקטור הציבורי. הייתי אז בבחינת אורח לרגע הרואה את הפגע. בהתאם, פתחתי בעיר מגוריי דאז ירושלים מיזם גישור תחת השם "אפשר גם אחרת", שהיה מבין ניצניו הראשונים של הגישור בארץ בסכסוכים משפחתיים.
לימים צללתי לעולם המשפט לאחר שקיבלתי על עצמי לייצג את האיש ב"פרשת נחמני" בהליכים בבית המשפט העליון. הליכים שהתנהלו בדיון נוסף בפני אחד עשר שופטי ביהמ"ש העליון. משפט זה, הרעיד, בשעתו, את אמות הסיפים של המערכת המשפטית, התקשורתית והאקדמית כאחד. באותה העת לא עלה בידי לאחוז בו זמנית בחבל הגישור והמשפט. צחוק הגורל הוא שפרשה סבוכה וכל כך עוצמתית בהיבטיה המשפטיים והרגשיים כאחד, שהעסיקה את כל שופטי בית המשפט העליון, הסתיימה בגישור!
אין עוררין שהמערכת המשפטית הכירה, במהלך השנים, בהכרח להתייחס להיבטים רגשיים של הסכסוך המשפחתי. תחילה היה זה על דרך הטמעת יחידות הסיוע בביהמ"ש לענייני משפחה, ולימים, באמצעות חוק "להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה" שמטרתו האחת היא ליישב סכסוכים משפחתיים בדרכי שלום. בחוק זה יצר המחוקק תמרור 'עצור' בדרך לפתיחת הליכים בבתי המשפט למשפחה ובבתי הדין הרבניים כאחד. התמרור מחייב את השהיית ההליכים המשפטיים באמצעות הגשת "בקשה ליישוב סכסוך" תחילה, תקופת הקפאה בת 60 ימים לפחות בהם נדרשים בעלי דין להסתייע בהליכי מהו"ת, או בדרכים חלופיות, כדי לנסות וליישב את הסכסוך בהבנה ובהסכמה. אמצעים אלה חוזקו על ידי תקנות סדר הדין החדשות ותקנות בתי המשפט למשפחה[סדרי דין]- תשפ"א. התקנות בענייני משפחה מדגישות, כי "ביהמ"ש אחראי לצמצום ההתדיינות השיפוטית בין בעלי דין שהם בני משפחה במטרה לסיים את הסכסוך ביניהם בדרכי שלום, אם ניתן, "תוך התחשבות במכלול ההיבטים הקשורים לסכסוך המשפחתי".
צינון רוחות המאבק על ידי השהיית ההליכים המשפטיים, וההמלצה החד משמעית לפתור מחלוקות שלא באמצעות מאבק משפטי, נוחלת הצלחה. אך זו אינה שלמה. אשם לא מבוטל רובץ לפתחם של עורכי הדין המומחים בענף מקצועי זה. מרוץ הסמכויות בין בתי המשפט לבתי הדין מדרבן נקיטת צעדים טקטיים; המחוקק התיר הגשת סעדים זמניים בתקופת הקפאת ההליכים. לכן, חלקי סכסוך מתבררים אד הוק חרף עיכוב ההליכים; למעשה נתונים בעלי דין, במידה רבה, לרצונם הטוב של באי כוחם להשקיט את הסכסוך, לפתור אותו, או להקצינו. לכך ראוי להוסיף את העובדה, שבמקרים רבים רואים צדדים ניצים בתקופת ההקפאה כורח ולא ברכה. בקרב רבים לא חדרה ההכרה שתמיד, ובכל נסיבות שהן, עדיף לו לבעל דין לקחת את גורלו בידיו ולא לבטוח בהכרעה שיפוטית שאת אחריתה מי יישורנו. בתחום הסכסוכים המשפחתיים גוברות, לא פעם, תחושות הכעס, התסכול והנקמה על השכל הישר.
הבדלי הגישות בין הערכאות השיפוטיות האזרחית והרבנית אינם זרים למי שאמון על ההליכים בפניהן. בבתי הדין הרבניים, גם באזוריים וגם בביה"ד הרבני הגדול, ישנה במקרים רבים אוזן קשבת לבעלי הדין עצמם. הדיינים דורשים מאלה לספר בלשונם מה מביא אותם לדיון ולמחלוקת, ומה מבוקשם. זאת, הרבה לפני ברור התובענות לגופן. בתי הדין נגישים למתדיינים שאינם נעזרים בייצוג משפטי. הדיונים נפרסים, ככלל, לאורך זמן רב במטרה להביא צדדים להסדרים שיהיו מוסכמים עליהם. סחבת והתשה המאפיינים ערכאה זו, מובילות חלק מבעלי הדין להגיע להסדרים בעצמם. משך הזמן ושמיעת הצדדים פעם ועוד פעם, וחוזר חלילה, מאפשרת לשלושת הדיינים, להתרשם ולהתחקות אחרי אותות האמת לפני שהם פוסקים בסכסוכים שבעלי הדין לא השכילו לפתור אותם בעצמם בסיוע ביה"ד. עלינו להודות, כי הקשבה ומאמצים להביא לפתרונות לבר שיפוטיים הם המאפיינים את התנהלות בתי הדין הרבניים. דרכם, עד לעת ההכרעה השיפוטית שהיא בעיקרה ההלכתית וזרה לבני זוג חילוניים. זוהי גישה גישורית במידה רבה וראויה להערכה. למרבה הצער, כשלים אחרים של מערכת שיפוטית זו מובילים לביקורת קשה ומוצדקת כלפיה המעיבה על התבונה שבה מנוהל ההליך השיפוטי.
מידת הרגישות והדריכות הדרושות בהליך הגישור בסכסוכים משפחתיים גורמת לי לא אחת להרהר בספרו המיוחד של הסופר יאן פיליפ סנדקר."הקשבה לפעימות הלב"- שגיבורו איש שהיה עיוור בילדותו , למד לזהות את עולם הרגשות האנושיים באמצעות הקשבה לפעימות הלב.
מובן שהליך הגישור כשלעצמו אינו מילת קסם. גם בהליך גישור, כמו בערכאות השיפוטיות, מיומנות המגשר וזהותו משפיעה על הצלחת ההליך. בשל העומס הרגשי הרב עמו מגיעים צדדים לשם פירוק התא המשפחתי וסכסוכים משפחתיים אחרים, מפגשי הגישור הם טעונים ודורשים הכלה, סבלנות אין קץ ושימוש בכלים גישוריים שונים. היות שהמגשרים שונים זה מזה בטכניקות הגישור המיושמות על ידם ובנתוני אישיותם, נכון היה להביא למודעות הציבורית, כי אם חלילה נכשל הליך של גישור ברירת המחדל הראשונה איננה הערכאות השיפוטיות אלא ניסיון גישורי נוסף ואחר.
דיינה הר-אבן עורכת דין ומגשרת