במאמר זה אני רוצה לנסות לשכנע אתכם כי בחירה בהליכים משפטיים היא בברירת מחדל גרועה שרצוי ,להימנע ממנה.
אתם בוודאי ערים לכך שחיינו נשלטים על ידי המזל. בין שנרצה בכך ובין אם לאו, המזל הוא שקובע את הקורה בחיינו. מדוע זה קורה? כיוון שישנן תוצאות אפשרויות רבות שיכולות להתרחש תמיד בנסיבות שבהן אנחנו נתונים. לא תמיד יש לנו היכולת לגרום דווקא לתוצאה מסוימת להתרחש.
בואו נזכר לרגע בסרט הבריטי [של פיטר הויט] דלתות מסתובבות משנת 1998. הסרט עוקב אחר חייה של הלן שפוטרה מעבודתה במשרד ליחסי ציבור. בתסריט הראשון היא חוזרת הביתה בשל פיטוריה מוקדם מהצפוי ומוצאת את בן זוגה במיטה עם אחרת. הלן עוזבת אותו, מתאהבת באחר- אותו פגשה במקרה ברכבת בדרכה הביתה, מפתחת קריירה ומאושרת בחייה. בתסריט השני היא מאחרת לחזור הביתה, נשדדת בדרך, ולכן לא מגלה את בן זוגה עם המאהבת, וכך שהיא ממשיכה לחיות אתו חיים אומללים בהם הוא בוגד בה וחי על חשבונה, חייה אומללים.
מי מאתנו לא מכיר את תופעת ריבוי התוצאות האפשריות בזוגיות?
יד הגורל או יד המזל, מכל מקום נסיבות מקריות מובילה אותנו לזוגיות. מי מאתנו לא שאל את עצמו איך היו מתגלגלים חייו, לו בחר , בנסיבות אחרות, בזוגיות אחרת?
ישנם כמובן עניינים רבים בהם אנחנו יכולים לנסות לשלוט באותו מצב בסיסי של מזל. ניקח למשל את נושא הבריאות – חלקנו מנסים לשלוט במידת חיינו – כלומר במשך החיים על ידי ניהול אורח חיים בריא. אך גם כאן מסתבר שעדיין המזל הוא השליט העיקרי. בענייני בריאות לא אנחנו הקובעים אלא הגנטיקה שלנו, חיבורים אקראיים של DNA של הורינו, ונסיבות חיינו המשתנות. השליטה היא לא באמת בידנו.
אז איך כל זה קשור למזל בשפיטה?
כדי לסלק את מוטיב המזל מחיי החברה יצרה לעצמה החברה האנושית מערכת של חוקים וכללים שעל פיהם ננהל את חיינו. בתרבות שלנו, אנחנו מוצאים את ראשיתם של כללים אלה בעשרת הדיברות-עשה ואל תעשה. בעידן שלנו יוצרות חברות אנושיות מערכת כללי משפט אחידה החלה על כלל אזרחי המדינה. מערכת זו אמורה לצמצם במידה רבה את רכיב המזל השולט בחיינו. אלא שגם החברה האנושית לא באמת מצליחה.
חוקים ניתנים לפרשנות ויש להתאים אותם בכל פעם למקרה פרטי. ההתאמה הזו של החוקים למקרה הפרטני והפרשנות של החוקים מתבצעת על ידי שופטים. שופטים הם בני אדם שאנחנו מתירים להם להתערב באופן עמוק בחייהם של בני אדם אחרים. "שופטים מסוגלים ליטול מאדם את חייו, את חירותו ואת רכושו". אני נשענת על דבריו של פרופ' מני [מנחם] מאונטנר בספרו 'תרבות ומשפט' שם הוא מסביר את ההבדל בין המחוקק לשופט: המחוקקים שיוצרים את החוקים פועלים כקבוצה גדולה יחסית ורב גונית של אנשים. השופטים שמפרשים אותם אינם פועלים כקבוצה אלא כיחידים: "שופט הוא אדם מסוים שמתערב באופן עמוק בחייו של אדם אחר".
לטעמי הכמיהה שלנו כבני אדם להפקיד את גורלנו בידיהם של שופטים דומה במידה רבה לכמיהתו של ילד לכך שהוריו יפתרו בעבורו את המריבה עם אחיו, או עם אחרים. גם הכמיהה לבורא עולם מבוססת, במידה רבה על אותו סוג של תלות, הצורך שלנו כבני אנוש לפנות למקור הסמכות העליונה שתסייע לנו, שתוגנן עלינו. ובכן מסתבר כי: הדרך שבה שופט מתערב בחייו של אדם אחר היא במידה רבה עניין של מזל.
לצערי, שגורה בפינו עורכי הדין הידיעה וההבנה שאתה יודע היטב עם מה אתה מגיע לביהמ"ש אך לעולם לא תדע מראש מה תהא התוצאה. התוצאה מושפעת מהאדם שמפעיל אותה. שופטים מוקצים באופן אקראי לסכסוכים המובאים למערכת המשפט. הטעם העיוני לכך שהשפיטה היא עניין של מזל הוא שבמקרים רבים מאפשר המשפט לשופט להגיע ליותר מאשר תוצאה אחת. למתדיינים אין באמת אפשרות לשלוט בתוצאה שאליה מגיע השופט השולט בעניינם. ומדוע? לכל שופט יש מאפייני רקע תרבותי ואישיות ייחודיים. האישיות הייחודית של השופט – עליה אין לנו שום שליטה בבואנו לבית המשפט היא בעלת תרומה משמעותית לקביעת תוכן ההחלטה השיפוטית שתתקבל. אמנם שופט מחושק על ידי מערכת הכללים שקבע המחוקק, אך עדיין התרבות המשפטית מאפשרת לשופטים במצבים רבים להגיע ליותר מאשר פתרון אפשרי אחד.
ישנן כמובן מכשלות רבות נוספות הכרוכות בדיון בפני בית משפט. למרבית הבריות יש יראת כבוד למעמד מול שופט. שופט מצדו מעבר לנתוני אישיותו, עסוק תמיד בטיפול במספר רב של סכסוכים בו זמנית. המקרה הפרטני הוא רק אחד מיני מקרים רבים, והוא מאבד, במידה רבה, את הייחודיות שלו. כשהאדם הפרטי מגיע לבית המשפט, הוא מצפה שישמעו אותו, כל אחד כפרט כלוא בסיפור חייו. דבר זה בולט, אפילו ביתר שאת, בתחום דיני המשפחה. "האמת" היא רבת פנים לכל אחד יש את האמת שלו, דרכו הייחודית של האדם לראות את מציאות חייו.
אם אצטט מהפסיקה: "כששניים מתדיינים זה אומר אמת בפי וזה אומר אמת בפי , על השופט להכריע ביניהם מהי האמת לאמיתה" כדי להסיק את האמת שופט סומך על ההתרשמות שלו. אלא שכבני אנוש, בידוע, המעמד של הופעה בפני שופט היא לעיתים מרתיעה ומאיימת. האדם הנדרש לעמוד ולהעיד הוא לעיתים נרגש, ניסער, ומתבלבל- אדם העולה על דוכן העדים אינו תמיד במיטבו. לכל מתדיין ניתן סד זמנים קצר להציג את האמת שלו, הוא מותקף על ידי שאלות של עורך הדין של הצד שכנגד ושל השופט מבלי שידע לצפות מראש מה השאלות שהוא עשוי להישאל. עורכי הדין נוהגים להכין עדים היטב ולהמתיר עליהם שורה ארוכה של שאלות- אך גם בכך אין כדי להכהות את החרדה. לעיתים בגלל השוני באישיות של כל אחד מאתנו בהחלט יתכן שמנגד יעמוד הצד האחר פחות לחוץ, יותר מיומן בהופעה בפני קהל או מי שנטל מינון מוצלח יותר של סם מרגיע. וכך מתקבלת פרשנות, שהיא ההכרעה השיפוטית, על בסיס התרשמות רגעית של אדם אחר – השופט שניתנה לו הסמכות להחליט איזה אמת היא האמת לאמיתה.
כדי לסכם עניין זה אומר: התרבות המשפטית מותירה לשופטים טווח נרחב של שיקול דעת ובחירה, האישיות של השופט, נטיות האופי שלו, תפיסת עולמו , ניסיון חיים של אותו שופט ספציפי הדן במקרה הספציפי תבוא לידי ביטוי בהכרעה השיפוטית. לכן, רבים הם המקרים בהם תיתכן תוצאה משפטית שונה באותו עניין עצמו אם תיפול ההכרעה אצל שופט כזה או אחר.
מכאן ברורה ההבנה שהמזל הוא השולט בשפיטה. לא נוח לומר זאת אך זו מציאות החיים.
כדי לסכם סקירה קצרה זו, אני רוצה להפנות אתכם לספרו המיוחד של הסופר פיטרגרלי [שם עט] "הניסוי של השופט פוט" הסיפור מתחיל בכך שנשיא ביהמ"ש בעיר כלשהיא בצרפת קרא לנאשמת את פסק הדין בו הואשמה בעבירה והעז לומר: "מאחר שהשופט היושב לימיני הוא אידיוט , והשופט היושב לשמאלי אף הוא אידיוט הרי שאת גב…. נידונה לשלוש שנות מאסר. יש לך שלושה ימים להגשת ערעור, אני ממליץ שתגישי אותו , כי למרבה המזל לא כל השופטים מטומטמים כמו עמיתי" ואז השופט פוט תלה את גלימתו ופרש מהשיפוט ובכך מתחיל סיפור חייו.
מוטב שנזכור עוד: במשפט תמיד ישנו תמיד צד אחד מנצח וצד שני שמפסיד. לכן הסכסוך למעשה לא נפתר. זאת ועוד, הצד שהפסיד מבקש לא אחת לנסות את מזלו ולערער על הפסיקה של הערכאה הראשונה, כלומר, לעבור מבתי משפט השלום שזו הערכאה הדיונית, לבתי המשפט המחוזיים. ואם לא די בכך, לעיתים קיימת גם האפשרות משפטית להגיע עדי בית המשפט העליון. התוצאה בכל ערכאה תהיה זהה. צד אחד "זכה" ומשנהו "הפסיד" והכל אגב הפסד ממון רב ושחיקה נפשית גבוהה.
אז איך אנחנו יכולים בכל זאת במקרה של סכסוך חלילה לשלוט בגורלנו ולהפחית את אלמנט המזל??. התשובה די ברורה. במקרה של סכסוך אנחנו צריכים להשאיר את השליטה בפתרונו בידנו, ולא להשאיר את המחלוקת ביננו לבין האחר ליד המזל – ובמילים אחרות מוטב להימנע מהכרעה של בית המשפט. איך עושים זאת?
אחד מפתרונות הקסם הוא הליך של גישור. אנחנו העוסקים בגישור נוהגים לומר שהליך של גישור משמעותו תמיד היא רווח לשני הצדדים או במילים של תורת הגישור "WIN-WIN".
אין כמעט מחלוקת בין ניצים שבה כל אחד מהצדדים לא יודע בתוך תוכו על מה מתוך השלם, שהוא מכלול רצונותיו הכמוסים, ניתן לותר כדי להגיע להסדר משביע רצון עבורו ועבור משנהו. הדברים האלה נכונים במיוחד בתחום דיני המשפחה. בתחום זה הסכסוכים הם מאוד יצריים, האהבה הכבירה המאפיינת את ראשיתו של הקשר הזוגי הופכת לאיבה. מפח הנפש מהזוגיות שאכזבה מחפשת נקמה. זו המלכודת. לכן, למרות שלכאורה הסוגיות אינן תמיד סבוכות: על פי רוב בדיני המשפחה ישנו שלם – הוא הרכוש המשפחתי שנצבר במהלך הנישואין, שעכשיו יש לפרק אותו ולחצות אותו בשניים, וישנם על פי רוב ילדים שתמיד צריך להמשיך ולדאוג בדרך מיטבית לצרכי קיומם, כפי שהדבר ממילא נעשה בתא המשפחתי השלם. בכ"ז נטיית הלב של בני זוג בתא המשפחתי היא להפקיר את גורלם בידי המשפט.
אישית אני מאמינה שאין מחלוקת שאינה יכולה להסתיים בהליך של גישור. הדוגמא המובהקת ביותר עליה אני יכולה להצביע מניסיוני האישי זו פרשה משפטית מפורסמת הידועה בשם "פרשת העוברים המוקפאים של בנה"ז נחמני". פרשה זו הרעידה את אמות הסיפים של מערכת המשפט והאקדמיה. אזכיר בקצירת האומר: בני הזוג נחמני נלחמו על גורלן של ביציות שהופרו על ידם, לפני שנתהווה קרע בזוגיות ביניהם . האישה – רות, איבדה את רחמה ועל כן יכלה לזכות בילד משלה רק באמצעות הליך של פונדקאות. בני הזוג נלחמו במשותף על הזכות לקיים הליך של פונדקאות בישראל. בזכותם חוקק בישראל חוק הפונדקאות או בשמו הנכון החוק "לנשיאת עוברים". אלא שהשנים בהן נלחמו יחד לממש את זכותם להביא לעולם ילד בישראל באמצעות פונדקאות, סדקו את המערכת הזוגית שלהם. דניאל, אותו ייצגתי, סרב לאפשר לרות להשתמש בעוברים המוקפאים כדי ללדת ילוד שהוא לא יוכל לשמש לו הורה מיטיב ולגדל אותו בעצמו, ילד שיוולד מראש להורות חצויה ולמריבה. לכאורה זהו משפט שלמה קלאסי של הכל או לא כלום. המקרה נידון בבית המשפט העליון תחילה בהרכב מורחב של 5 שופטים. שם התקבלה בדעת הרוב טענתו של דניאל, אותו ייצגתי, שלא לאפשר לרות שימוש בביציות המופרות בזרעו. רות ביקשה דיון נוסף בביהמ"ש העליון. לשון החוק לא אפשרה במקרה זה דיון נוסף אולם, בשל ייחודיות המקרה הותרה בקשתה. ביהמ"ש העליון התכנס בהרכב של 11 שופטים. גם בערכאה זו נחלקו הדעות אך עמדתה של רות התקבלה על דעת הרוב ורות זכתה בהיתר לעשות שימוש בעוברים המוקפאים. מטעמים משפטיים, ובעיקר בשל העובדה שלאחר כתיבת פסק הדין הנרחב של 11 שופטי העליון חוקק החוק לנשיאת עוברים , המחייב שיתוף פעולה מלא של האב בהליכים לקראת עריכתו של הסכם עם פונדקאית, עניין שדניאל סרב לו, החזרתי את העניין פעם נוספת, תחילה לבית המשפט המחוזי ולאחריו לבית המשפט העליון. הפעם הציעו שופטי ביהמ"ש העליון לבנה"ז לנסות ולפתור את המחלוקות שביניהם בהליך של גישור. בשלב זה כבר כל שופטי העליון דנו בסוגיה. מונה על ידי בית המשפט העליון שופט בדימוס כמגשר. וראו זה פלא רות ודניאל הצליחו להגיע ביניהם להסדר שבו כל אחד מביניהם קיבל את עיקר מבוקשו. הותר לרות להרות מהעוברים שהוקפאו בסבב אחד. הסדר זה, אושר בבית המשפט העליון בתוקף של פסק דין, היה נכון לשני הצדדים, ופתר אחת ולתמיד את הסכסוך המתמשך ביניהם ששופטי ביהמ"ש העליון לא יכלו לו, חרף פסיקתם הנרחבת.
המסקנה המתחייבת ממקרה זה היא שאין באמת מחלוקת , ולו גם הקשה ביותר, שאינה יכול למצוא את פתרונה ולהסתיים באופן שמתאים לאותם צדדים.
היופי הוא שהפתרונות האפשריים הם רבים. והם המאפשרים לצאת לדרך חדשה.
מה עם כן היתרונות של הגישור?
ראשית לכל צד ניתן זמן ומקום נינוח להשמיע את הסיפור שלו, את האמת שלו, באופן שגם האחר יכול להקשיב לה. בכך מתחיל תהליך ההקשבה. תהליך ההקשבה מוביל בסופו של יום או ימים, להכרה שיש מוצא. יש הסדר שיכול לספק את שני הצדדים כאחד.
תפקידו של המגשר הוא להיות ניטרלי בראש ובראשונה להקשיב, תתפלאו עד כמה העובדה שסוף סוף יש מי שמקשיב לאמת הסובייקטיבית יכולה לפרק את האני הטעון, ולאפשר לו גם להקשיב לאמת שמנגד, לצרכים לא רק שלו אלא גם של האחר.
כשאני חושבת על הקשבה עולה בי זיכרון על הספר "אומנות ההקשבה לפעימות הלב" של הסופר יאן פיליפ סנדקר. זהו סיפור אהבה קסום אודות מי שהיה בילדותו עיוור ועל כן למד לזהות את העולם באמצעות קולות- "הקולות נעשו לו סוג של מצפן שהוביל אותו על פני עולם הרגשות האנושיים, כל קול הסתיר מגוון צורות ביטוי"- גיבור הספר ידע לזהות אנשים על פי פעימות לבם.
במידה רבה תפקידו של המגשר הוא להקשיב לפעימות הלב של המתגשרים בפניו כדי לשמוע ולהבין את הרצונות האמיתיים של כל צד.
על המגשר לנווט את הצדדים לאותם פתרונות שמתאימים להם.
הפתרון חייב להיות נכון לצדדים עצמם, והוא חייב בסופו של יום להיות מנוסח משפטית כך שניתן יהיה להשלימו על ידי העברתו לבית המשפט לשם מתן תוקף של פסק דין.
ולמה הכוונה? אמנם באמצעות הגישור הוצאנו את המחלוקת מבית המשפט. אבל אם המחלוקת, כל מחלוקת, אמורה לסיים את הסכסוך לדורי דורות היא חייבת לקבל לבוש משפטי ופס"ד של בימ"ש. לכן את ההסכם שיצרו הצדדים בעצמם, בעבור עצמם, בסיוע המגשר יש להגיש לבית המשפט לאישורו בתוקף של פסק דין.
למי מכם שהליך הגישור – עדיין זר לו אזכיר כמה עובדות חשובות והכרחיות, ולאלה מכם, אולי הרוב, שכבר מצויים בהליך של גישור זו תזכורת:
- המקום בו מתנהל הגישור הוא זירה נינוחה ולא אולמו המלחיץ של שופט זה או אחר.
- הזמן נקבע לנוחיות הצדדים ולא לנוחיות בית המשפט.
- משך הזמן , בכל פעם, תלוי בצדדים עצמם ביכולת הקשב, הריכוז, והסבלנות שלהם.
- הליך הגישור הוא חשאי, דברים שנאמרים בו, נאמרים בחדר סגור, המגשר והצדדים כאחד מחויבים לסודיות מוחלטת.
- אם גישור נכשל תמיד פתוחה הדרך להגיע לערכאה שיפוטית.
- למגשר אסור למסור דבר מהדברים שנאמרו בגישור לאחר או לבית המשפט, לא ניתן להזמין אותו להעיד על דברים שנאמרו בפניו בחדרי חדרים.
בשולי הדברים חשוב להזכיר:
כיום לא ניתן לפתוח בהליך משפטי בדיני המשפחה מבלי להגיש תחילה מסמך המכונה "בקשה ליישוב סכסוך". זהו הנוהל גם בבתי המשפט האזרחיים וגם בבתי הדין הדתיים.
כאשר מוגשת בקשה ליישוב סכסוך- קבע המחוקק פרק זמן של 60 יום שבהם ישנה הקפאה של ההליכים. כלומר לא תוגש תביעה אלא לאחריו. במשך זמן זה מוזמים הצדדים ליחידת הסיוע שעל יד בית המשפט. יחידת הסיוע היא זרוע של משרד הרווחה שתפקידה לסייע לערכאות השיפוטיות בדיני המשפחה. יחידת הסיוע מזמינה את הצדדים בפניה ומבררת אתם את הסיכוי שיש, אם בכלל, להגיע להסדר מחוץ לכתלי ביהמ"ש – במקרים אחדים הסדר כזה נרקם כבר ביחידת הסיוע בעזרת עוה"ד שמשרת את היחידה, ברוב המקרים הצדדים מופנים לגישור.
אמצעי זה קיים גם בערכאות אחרות. בידוע הוא מתקיים בבית הדין לעבודה, וכיום הושרש בבתי המשפט האזרחיים. אפילו בעבירות פליליות ישנה כיום נטייה להעביר הסכסוך לגישור בין הנאשם לקורבן. דווקא העובדה שכיום הערכאות השיפוטיות כופות על צדדים לסכסוך לנסות ולפתור את הסכסוך שביניהם בדרך אלטרנטיבית הביאה לזילות מסוימת של תחום זה.
לא מעטים הם אלה שמתעקשים להגיע לבית המשפט ורואים בהליך המקדים הזה, שבו מוגשת בקשה ליישוב סכסוך במקום תביעה , עניין טורדני שיש לדלג עליו.
סוף דבר: עלינו לזכור: בבית המשפט שולט המזל ולכן עדיף לכל צד לסכסוך, כל סכסוך! להשאיר את השליטה בגורלו בידיו ולא ביד המזל.
כמה מילים אודותיי, אני עורכת דין ותיקה. כבר 45 שנים נושאת בנטל הזה, בחלק נכבד מהשנים הללו תחום ההתמחות שלי הוא בדיני משפחה. כשהתחלתי את הקריירה המקצועית שלי בדיני המשפחה, פתחתי מרכז גישור , בעיר מגוריי דאז בירושלים, תחת השם "אפשר גם אחרת" אז הייתי חלוצה – הרבה לפני שהגישור הפך למקצוע נדרש, עשיתי זאת מתוך הבנה שזוהי הדרך הנכונה לפתור סכסוכים בתוך המשפחה. לימים ניהלתי חברת גישור בשם "מגשרים בע"מ". כיום לאחר שנים רבות בהן הופעתי באולמות בתי המשפט, כשבשמי נקשרו הלכות חשובות בתחום דיני המשפחה שיצאו מחת ידיו של בית המשפט העליון אני בטוחה שהגישור זו דרך המלך לפתרון מחלוקות. כיום אני מנהלת גישורים במרכז הנושא את השם "דרך הגישור".