בסכסוכי משפחה בהם אני מומחית , אני נוהגת להציף את השאלה מה יקרה אם לא נגיע להבנות והגישור ייכשל? ברור שפתוחה בפני הצדדים, בכל עת, האפשרות לפנות לביהמ"ש, אלא שצריך להבין את המשמעות של ברירה זו. בבית המשפט תמיד צד אחד "מנצח" והאחר "מפסיד" למעשה הסכסוך לא באמת נפתר, הכעס והתסכול, נשארים אתנו ואותם אנחנו מנחילים לילדינו ולקרובים לנו. שמטנו מידינו את האפשרות להיות השליטים והמובילים של גורלנו, הפקרנו את עתידנו בידי אדם אחר – השופט, שהוא זר לסכסוך, עבורו אנחנו רק עוד מקרה אחד מיני רבים כמותו שיש לפתור אותו בעיניים משפטיות. איבדנו את ההתייחסות האישית למקרה הפרטני שלנו, איבדנו בפועל את האני, את הייחודיות של התא המשפחתי שלנו, אבדנו את הקשב האמיתי לצרכים שלנו. ונזכור זה לא ממש מענג לעמוד למשפט – להעיד ולא לרעוד, לזכור באותו רגע ממש שבו עלינו להעיד, את כל שיש לנו לומר, לגרור אחרים להעיד עבורנו, לתת לאדם אחר, גם אם הוא עוה"ד שלנו להתנגח בשמנו בשפה שלו , שהיא לא השפה שלנו, להתפלל שעוה"ד באמת יודע לעשות זאת היטב, ואז להקשיב לאדם זר נוסף- עוה"ד של הצד האחר שיעשה הכל כדי להכשיל בשם שולחו את דברינו, אלה רק מקצת המכשלות שיעמדו בפנינו. האם זו באמת התשוקה שלנו? כשבליבנו אנחנו כבר מבינים שאין מחלוקת שלא יכולה להסתיים בהידברות, גם אם קשה וארוכה הדרך!
מראת המשפט
