הגורם המנחה את הליך הגישור במטרה לסייע לצדדים ליישב את הסכסוך ביניהם מרצון. למגשר אין יכולת לכפות פתרון על הצדדים, עליו לעזור להם לאתר פתרונות אפשריים, ולבחור ביניהם פתרונות שיאפשרו לסיים את הסכסוך.

להקשיב לצדדים באמפטיה; להבין את הצרכים והאינטרסים של כל צד; לנווט בין האינטרסים הנוגדים, לייצר ולהציע פתרונות אפשריים הניתנים ליישום; לגבש עבור צדדים הסכם שעונה על הצרכים שלהם; לנסח הסכם; לסיים את הסכסוך.

מגשר שמסוגל לבנות אמון בין צדדים, לשדר בעצמו אמינות, לאפשר את תהליך ההקשבה והדיאלוג בין צדדים עוינים, להבין ולהכיר באינטרסים הנוגדים שלהם; להנחות את התהליך תוך שימוש בטכניקות גישור שמתאימות לאותו הסכסוך, או לשלב ביניהן, ליצר ולהציע פתרונות שיאפשרו להם לסיים את הסכסוך.

ניסיון מקצועי בליבת המחלוקות; גמישות מחשבתית ויצירתיות, אמינות, יכולת הקשבה, מתינות, סובלנות, והכלה; יכולת לפוגג מתחים; יכולת לערוך הסכם שמשקף נכון את הצרכים ופותר בכך את הסכסוך.

הצדדים שולטים בגורלם, לא מאפשרים לאדם זר [השופט] להחליט עבורם;
האווירה נינוחה ולא פורמאלית; הזמן אינו מוגבל הוא נקבע במועדים נוחים לצדדים; ישנם פתרונות רבים שנבחנים; כל צד לומד לזהות מה שבעיקר חשוב לו. הגישור מאפשר את שיפור היחסים בין המשתתפים בו.

השופט הוא הפוסק; כשצד זוכה האחר מפסיד- הסכסוך לא מסתיים; הזמן להצגת טיעונים מוגבל; חקירות בהליך השיפוטי אינן חוויה נעימה; לצדדים תחושה של ניכור והחמצה. עד פסק דין חולפות שנים והסכסוך מקצין.

הגישור הוא הליך מובנה והדרגתי. תחילה מקבלים הצדדים הסבר אודות התהליך ומטרותיו; הצדדים רשאים להעביר למגשר מסמכים המכינים אותו למחלוקות שביניהם. בתהליך ניתן לכל צד בתורו הזדמנות להסביר את הסכסוך מנקודת ראותו, ועל המשתתפים האחרים להקשיב. מטרת ההקשבה שאינה קלה היא לאפשר לראות ולהבין גם את האינטרסים של האחר; נערכות שיחות אישיות כדי לשרטט קווים אדומים ופתרונות אפשריים שמעלה כל צד בנפרד, נערכות שיחות משותפות שמאפשרות מפגש של אינטרסים, ומיון הפתרונות האפשריים. לעיתים מתעורר צורך בהזמנת מומחים או בקבלת חוו"ד מקצועית בנושא הסכסוך. בסיום הסכסוך נערך הסכם שמוגש לבית משפט ומקבל תוקף של פס"ד.

בפתח הגישור מתבקשים צדדים להצהיר על מחויבותם לתהליך. ההסכם מסביר את אחריות המגשר ותפקידו, מבטיח סודיות ואיסור מחלט להשתמש במידע שהוחלף בין צדדים, ומבהיר את דרכי הפסקת הליך הגישור.

כל צד רשאי, בכל עת, להפסיק את הליך הגישור; לפנות למגשר אחר; לחזור לבימ"ש ולפתוח בהליכים משפטיים; גישור שהצליח מסתיים בהסכם שמוגש לאישור בימ"ש כדי שיקבל תוקף של פסק דין.

ישנן אסכולות גישור רבות, מטרת כולן היא לפתור מחלוקות באופן אופטימלי לצדדים. מגשר מיומן משתמש בו זמנית בחלק מהשיטות ומתאים אותן לצרכים של אותו סכסוך. בין השיטות נמצא את שיטת הגישור הסמכותי שהוא ממוקד הסכם. המגשר מנהל עבור הצדדים משא ומתן להשגת הסכם המבוסס על הכרת האינטרסים שלהם. הגישור הטרנספורמטיבי מבקש להעמיק ולחולל שינוי בתפיסת הצדדים את עצמם ואת הסכסוך במטרה לשפר את היחסים ביניהם עתידית. הגישור הדיאלוגי ממוקד להבנת אינטרסים באמצעות קשב ושיח, לרבות סיוע בטכניקות מיידנפולנס במטרה להרחיב את ההבנה בין צדדים מעבר לגזרת הסכסוך. הגישור הנרטיבי מטרתו לאפשר לצדדים לייצר מתוך סיפורי הסכסוך המנוגדים שלהם סיפור משותף להם המשנה מציאות. הטכניקות האלה ואחרות מאפשרות לצדדים לבחור בגישה היותר תואמת את הצרכים והמאווים שלהם ולמגשר להיעזר בשיטות כדי להניע תהליך הנכון לאותם צדדים.

הסכם בין בני זוג המסדיר את יחסי הממון שביניהם. זהו הסכם שנערך עפ"י הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג , התשל"ג -1973. המחוקק מציע לבני זוג לערוך הסכם שמסדיר את חלוקת הנכסים הממוניים [רכוש] שנצברו במהלך החיים המשותפים או שכל צד הביא לחיים אלה במקרה, חלילה, של פרוד או פטירה.

הוא דן אך ורק בהסדרת עניינים ממוניים, חייב לקבל אישור עפ"י חוק יחסי ממון ללא אישור ההסדר הממוני חסר תוקף! לפני הנישואין ניתן לאשר הסכם בפני נוטריון; רושם הנישואין; בית המשפט לענייני משפחה או ביה"ד הרבני. לאחר נישואין האישור רק על ידי ביהמ"ש או ביה"ד. כל שינוי בהסכם חייב לקבל תוקף באישור הערכאה השיפוטית שאישרה אותו.

חוסך הליכים משפטיים בנושא חלוקת נכסים ממוניים אחרי פרוד או סכסוך בין שארים חלילה במוות.

רק האישור מקנה להסכם תוקף! המחוקק קבע: שאישור ההסכם יינתן רק לאחר שהגורם המאשר ייווכח " שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו".

בני הזוג מופיעים בפני שופט , או נוטריון או דיין בביה"ד שעובר על ההסכם עם בני הזוג מדגיש בפניהם את עיקרי ההסכם ובודק שאכן הם הבינו את ההסכם עליו חתמו ומעוניינים בו.

בני זוג הם אנשים שנישאו זה לזו כדת משה וישראל [כדמו"י] או הידועים בציבור זל"ז.

אינם נשואים כדמו"י אך מנהלים משק בית משותף, בדרך כלל תחת קורת גג משותפת, והם מוכרים בציבור כבני זוג.

הסכם ממון של אלה אינו חייב אישור כחוק , כיוון שאינם נשואים וחוק יחסי ממון חל על בני זוג נשואים. רצוי לאשר אותו בפני בימ"ש או בי"ד כך שיקבל תוקף של פס"ד. בפועל, הערכאות השיפוטיות מעניקות לעיתים גם להסכמים אלה אישור על פי חוק יחסי ממון ולא רק תוקף של פס"ד.

כל הסכם במשפחה ניתן לאשר בבימ"ש או בי"ד רבני בתוקף של פס"ד, ואז תוקפו של ההסכם הוא כפסק דין של ערכאה שיפוטית. אישור לפי חוק יחסי ממון הוא בעל משמעות מיוחדת – הוא נועד להסדרת יחסי הממון בפקיעת היחסים ואם ההסכם לא קיבל אישור בנוסח הקבוע בחוק הוא לא ייחשב כהסכם ממון. בפועל תוקף של פסק דין כמוהו שווה בערכו לאישור עפ"י חוק יחסי ממון.

באין ממון חל ההסדר שקבע המחוקק בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973.

חלוקת הממון מתבצעת בפקיעת הקשר הזוגי כלומר בנסיבות של גירושין, פירוד או חלילה מוות. החוק קובע שכל מה שנצבר במהלך החיים המשותפים יתחלק בפקיעה שווה בשווה בין בני הזוג. החוק מאפשר בתנאים מסוימים חלוקה שאינה שיוויונית. וזכויות יתר לאחד הצדדים. למשל במקרה שיש פער משמעותי בהון שנישאר בידי אחד הצדדים [כמו פערי השתכרות].

רכוש שכל אחד הביא לזוגיות או רכוש שקיבל אחד הצדדים במתנה או בירושה במהלך הנישואין, או קצבה שמגיעה מכוח דין לאחד הצדדים.

במקרים חריגים פוסקים ביהמ"ש שרכוש שהביא צד לנישואין יראו אותו כרכוש משותף. למשל דירת מגורים שרשומה על שם אחד הצדדים אך שימשה לאורך שנים את המשפחה, ויראו בכך כוונת שיתוף.

לפני חוק יחסי ממון חלה על בני זוג הלכה משפטית שהתפתחה לאורך שנים ומכונה "הלכת השיתוף" . גם הלכת השיתוף מחלקת נכסים שנצברו בין בני זוג ולמעשה היא נרחבת יותר ויכולה לתפוס גם נכסים שחוק יחסי ממון קבע שאינם מתחלקים.

עליהם חלה הלכת השיתוף בצמצום מסוים, היא חלה על נכסים משפחתיים כמו דירת מגורים וזכויות ממוניות אחרות אבל לא על נכסים עסקיים שלבן הזוג האחר לא היתה מעורבות בהם.